יציאה ב 7:00 מצומת סגולה פתח תקווה.

7:30 – מחסום זעתרה – צומת תפוח מתנחלים מחכים בטרמפיאדה. 3 חיילים חמושים מאבטחים אותם.

7:40 – מחסום מעלה אפרים לא נראו חיילים ולכן מכוניות פלסטיניות לא עוכבו במחסום.

8:00 – פסאיל (הצילומים מפסאיל)

אנחנו עוברות דרך פסאיל תַחְת – פסאיל התחתונה, בדרך לפגוש את המשפחה הבדואית שביקרנו לפני כ 10 ימים, לאחר שביתם נהרס בידי המינהל האזרחי. הם גרים בפסאיל ווסַטַה (התיכונה), שם מתגוררת האוכלוסייה המוחלשת ביותר, הבדואים. פזורים שם כ 15-20 מאהלים. למכולת ולמרפאה עליהם להגיע לשכניהם המבוססים בפסאיל תחְת. אך אין ערבוב בין האוכלוסיות. ילדי הבדואים הולכים לבית הספר היסודי בפסאיל ווסטה. יש בית ספר נפרד בפסאיל התחתונה, המבוססת.

מוצא  הבדואים הוא מאזור הנגב, רובם כנראה מתל ערד וחלק מאזור עין גדי. הם פונו ב 1948 מאזור משכנם המקורי לאל עוג’ה. אחר כך פונו לפסאיל, ועכשיו הרשויות הישראליות שוב מנסות לפנות אותם ממקום מושבם העכשווי, אך אין להם פתרון חלופי. כך הם חיים באופן קבוע תחת איום ההריסה והפינוי. אין להם לאן ללכת.  ב 2006 הרסו 15 בתים וב 2008 עוד 6 בתים.  לאחרונה הרסו שוב מספר בתים. היות שפסאיל ווסטה נמצאת בשטח  C כל מה שנבנה מיועד להריסה. כולל אוהלים. תשומת לב בינלאומית קיבל הניסיון להרוס בית ספר יסודי במקום. ב 2007 היה נסיון ראשון, שחזר על עצמו גם לאחרונה. התנגדות התושבים ביחד עם קבוצה של בינלאומיים שעמדו בדרכו של הבולדוזר, עצרה את ההרס.

המשפחה אותה אנחנו מבקרות עברה לגור תחת עץ הפיקוס. אב המשפחה  נסע ליריחו. אשתו ה’ אינה יודעת מה מטרת הנסיעה. אנחנו יושבות איתה ועם אשת בנה הבכור ה’ והתינוק א’, הנכד, שוכב על שמיכה לידנו. ה’ מספרת לנו שבעלה הוא משבט רששאידה ליד עין גדי. הם הגיעו למקום לפני כ 15 שנה. לפני כן היו בעוג’ה. לשאלתנו האם הן יוצאות לקניות, שתי הנשים עונות שלא, גם לא לשכונה הקרובה, פסאיל תחת. הבעל הוא שעושה את הקניות והאישה, היא רתוקה ל”ביתה”.  לאחר כשעה חוזר מבית הספר (כיתה א’) הבן השני, א’ בן ה 7.  ניכר בו שהרס הבית משפיע עליו. התנהגותו עצבנית. סיפרו לנו שגרו לפני ההרס במבנה שהיה בו מטבח וחמאם…. זה לא חיים כפי שחוזרת ואומרת ה’  ואנחנו מהנהנות בהסכמה. מכל מים דולף נמצא גם הוא מתחת לעץ רחב הצמרת. ה’ סיפרה לנו שאת המים הם קונים ממקורות. יקר. היא אומרת. מים שמיועדים לחקלאות ואינם טובים לשתייה, מגיעים לשעתיים אחת לארבעה ימים.
מסביבם בחוץ מפוזר כל רכושם, כל תכולת הבית, מאובקת ומעוכה: סירים, כסתות, טלוויזיה ישנה, מקרר, מכונת כביסה, כלי בית, מאוורר ועוד מכשירי חשמל. הן מראות לנו את חוטי החשמל שנחתכו.  לפני ההרס היו מחוברים לרשת החשמל. (עמודי חשמל עוברים לידם). ההורסים דאגו לחתוך את כל חוטי החשמל ולנתק אותם מכל מכשירי החשמל ששמשו אותם: המקרר, מכונת הכביסה, קולטי שמש, המאוורר, הטלוויזיה, זרוקים בחוץ יצאו מכלל שימוש.

לאחר כשעה, אנחנו נפרדות לשלום ומבטיחות לנשים ולעצמנו שנחזור לבקר. נשים אצילות אלה שבו את לבנו בצניעותן ובמאור פניהן, למרות תנאי החיים הקשים והבלתי נסבלים שלהן. בפעם הקודמת כשפגשנו אותן לראשונה הן סרבו לקבל מאיתנו כסף שרצינו לתת להם, לכן נתנו לילד צעצועים שהיו איתנו באוטו וגם שק עם בגדים.

ביציאה מפסאיל ווסטה, עוד משפחה שביתה נהרס ומתגוררת סביב עץ הפיקוס שלהם, יצאה לקראתנו אישה צעירה עם תינוק. עצרנו את המכונית. הבנו שהיא מזמינה אותנו להתארח תחת העץ הגדול. היתה שם עוד מכונית ישראלית – אלכס ליבק הצלם מעיתון הארץ וחברו, שערכו הפעם ביקור פרטי, ישבו עם אבי המשפחה ע’, אישה נוספת ש’, בת כבת 16 ותינוק. המקום מסודר. הם גידרו מעין חצר מסביב לעץ ושתלו שם עצי פרי: עץ זית, ועוד. לאחר שהאורחים הישראלים הלכו, סיפרו לנו בני המשפחה על חייהם הקשים. לא’ יש 8 ילדים, הוא אינו יכול לעבוד, אין להם כסף לאוכל הכי בסיסי, אפילו לא לעגבניות ומלפפונים, לא לבגדים. כלום. האישה הראתה לנו את הבגד הקרוע שהיא לובשת. ציידנו אותם בבגדים. היה קשה לראות כיצד התנפלו על השקים ולא חיכו שנלך. ש’ התלוננה על התנאים ההיגיינים הקשים. היא חשפה בפנינו זרוע מכוסה עקיצות ופצעים במצב שדורש טיפול. הן התלוננו גם על שיניהן. אינן יכולות להרשות לעצמן טיפול. עוד סיפרו שעליהן לקשור את התינוק בן השנה בקרסול כדי שיישאר בצל ולא יתרחק אל מתחת לשמש הקופחת. נתנו להם סכום כסף קטן בעיקר כדי שהאישה ש’ תוכל ללכת לדוקטור…(?)

12.30: יצאנו מפסאיל והמשכנו על כביש 90 דרך אל עוג’ה לצומת בית הערבה. משם פנינו על כביש 1 לכיוון מערב, בעקבות דיווחים שקיבלנו על הרס בתים באזור מעלה אדומים. רצינו להגיע להגיע למאהל בביר אל מקסוב. האדם שקיבלנו המלצהלפגוש אותו מ”רבנים שומרי משפט” היה ביריחו. בטלפון סיפר שהיו שם הרבה הריסות בשבוע האחרון. לפי ההסבר שלו הגענו לביר אל מקסוב אך לא ראינו הריסות. שתי נשים צעירות באו לקראתנו. לשאלתנו אמרו שההריסות הם על ההר. היה חם מאוד ולא היתה אפשרות לטפס במעלה ההר.

13.00:  עזבנו את המקום ואת הבדואים שליד מעלה אדומים  וניסינו להגיע לאזור סילואן, לכפר בדואי א-זעים. איש הקשר שלנו שם לא ענה לטלפון ואנחנו הסתבכנו בתוך העיירה הגדולה והסואנת עזריה, פעם ראשונה שאנחנו במקום. משמאל ראינו את אבו-דיס. פתאום שמות של מקומות הופכים למשהו ממשי. נסענו בעזריה בכביש שחוצה את העיירה עד שהגענו לחומת ההפרדה. המראה נורא!!!

13.40:  הסתובבנו וחזרנו לכביש 1 לכיוון ירושלים והביתה.

מחשבות שלי:
אני מתארת לעצמי את הפקיד במינהל האזרחי יושב בחדרו הממוזג, מביט במפה עם תצלומי האוויר  שלו ומסמן עיגול מסביב לאוהל העלוב והפשוט של משפחת אבו זידה. מחר ישלח את הבולדוזרים והחיילים להרוס אותו…האם לבש הפקיד הזה כפפה לבנה, כמו ההוא  לפני 70 שנים באירופה?איך אפשר להבין רשעות ואכזריות שכזו, להתעלל כך בבני אדם בחום של 45 מעלות באזור יבש וצחיח?  והללו שבאו עם הבולדוזרים? האם אין בהם איזשהו ניצוץ של אנושי? והחיילים שבאו לאבטח את ההורסים – התבוננו בשוויון נפש? האם היו אלה תלמידים שלמדו בבית הספר “לכבד את האחר“?
תשובתי היא אחת:כולם היו אנשים רגילים כמו ההם בספר של כריסטופר בראונינג.ומה איתנו?אנחנו עומדים מנגד! באים מצלמים, מדברים עם האנשים, וחוזרים לבתינו הנוחים.