מחסום זעתרה/צומת תפוח 9.20 – המשטרה הכחולה עוצרת נהגים (אנחנו מצאנו רק פלסטינים) על כל מיני עבירות תנועה ומפנה אותן לכיכר, שם הם מחכים לקבלת הדוח והקנס, כמובן. שני נהגים נקנסו על אי חגירה של חגורות בטיחות, ואחת על ילד בן 4-5  שלא ישב במושב בטיחות.  כמה מאות מטרים ממזרח לצומת צצה דרך עפר במעלה ההר ודגלי כחול לבן התנופפו לאורכה. לא נכנסנו לראות מה השמחה. כשחזרנו אחר הצהריים כבר לא היו דגלים. אוטובוס הוריד שם קבוצת חיילים.

הדרך לג’וואריש עדיין חסומה בערימת אבנים מזה חודשים רבים.

בהתנחלות מגדלים בונים שכונה חדשה, עשרות וילות, ליד הקרוואנים שנבנו בזמן האחרון.

מחסום מעלה אפרים אין חיילים לא בהלוך ולא בחזור.

התנחלות גיתית ה”אמבטיה” – שטח גדול בבעלות פלסטינית (תושבי עקבה) שסופח להתנחלות גיתית, מוחכרת מזה שנים לכל מיני יזמים מישראל. אחרי שנת השמיטה ניכרים סימנים של הכנות לעיבוד הקרקע.

בהתנחלות מכורה הורחב שטח לעיבוד הקרקע ליד הכביש מדרום להתנחלות, מכוסה ביריעות פלסטיק.

ביקור בהריסות המגורים של משפחת אלפיטר, ליד עקבה
מחוץ לכפר עקבה, בנוף של גבעות טרשים מתגוררות 4 משפחות בדואיות, ביניהן של שלושה אחים. כולם חיים בעוני רב ומתפרנסים בדוחק מגידול צאן, בלי מים ובלי חשמל. משום מה החליט המינהל האזרחי (שתפקידו לדאוג לרווחת התושבים), להרוס דווקא את המאהל של א’, והסיבה: אין לו אישור לבניית אוהלים. זהו שטח C ,שבו לא ניתנים לפלסטינים אישורי בניה מאז 1967. 
הגענו באמצע חג הקורבן ולכן לא מצאנו אף אחד מבני המשפחה במקום, שנסעו כמנהג החג הזה לביקור קרובים. פגשנו את אחד האחים וצילמנו את ההריסות.

בעיות המים בעמק הירדן: להתנחלויות יש מים בשפע – להשקייה, לרוויה, לשעשועים, ואילו אצל הפלסטינים יובש.

• משפחת ד’ בעין אל חילווה, הם רועי צאן שמתגוררים ב “יישוב בלתי מוכר”. הם אינם מורשים לקנות מים מחברת מקורות, שפרסה רשת של בארות ברחבי הבקעה, העשירה מאוד במי תהום. גם בורות לאגירת מי גשמים אסור להם לבנות! שלא לדבר על בארות עם משאבות. כל בור חייב באישור בנייה, ואין שום סיכוי לקבל כזה. הפתרון שלהם הוא לקנות מים מפלסטינים ולהובילם בדרכי עפר הביתה, לרוב במכלים של 10 קוב. עיקר התשלום הוא על ההובלה. הם קונים מאנשים פרטיים, בעיקר בברדלה, אך לא כל אחד מוכן למכור להם מים ויש שגובים מחיר מופרז. למשל בטובאס מישהו גובה 250 שקל עבור 10 קוב, שהוא מוביל במכלית שלו (תלוי במרחק ההובלה כמובן). אבל גם בטובאס, הנמצאת בשטח A, אין מספיק מים. בשיא הקיץ יש מים בברזים רק שעתיים ביום.
   

  

• בתיאסיר (שטח B) המים עולים -150 ש”ח למיכל. בעוד חברת מקורות אינה מוגבלת בהיקף ובעומק הבארות שהיא חופרת, לפלסטינים אסור לחפור בארות בעומק של יותר מ-300 מ’. מקורות חופרת עמוק יותר וגם מטה מעיינות וכך היא מייבשת את מקורות המים לפלסטינים.
• במשק של פ. בפארסייה מצאנו עזובה וקצת שרידים לחלום שנשבר, לחקלאות משגשגת: 6 חממות, עשרות כוורות עם מכשירים לרדיית דבש, מטע עצי זית ובור מים שהיה אמור לאגור את המים שיובלו מהנחל אל מאלח הקרוב. לפני כשנתיים הרס המינהל האזרחי את המשאבות וכל הציוד שנועד להבטיח מים למיזם, וכל מה שכבר נטעו וצמח – התייבש. פ’ לא קיבל אישורי בנייה לצינורות ולמשאבות. רק למתנחלים מותר ליזום ,להקים ולפתח חקלאות משגשגת עם אספקת מים נדיבה וזולה  שחברת מקורות מספקת. כך איבד האיש את כל הכסף שהשקיע, והיום הוא מתפרנס כפועל חקלאי בהתנחלות (בשכר יומי של 70 ש”ח).

• משפחת ע’ בסמרה, גם הם רועי צאן, מביאים מים במשאית שלהם מעין אל בידה וחוסכים דמי הובלה. על המים הם משלמים רק 40 ש”ח עבור מיכל.