רינה צור ואנכי, יצאנו לבקעה בטנדר שלי, שהיה עמוס לעייפה בציוד שרינה אספה עבור משפחות פלסטיניות. יצאנו ב10.30 מהוד השרון. במחסום תפוח הייתה שיירה של מכוניות פלסטיניות וחיילים בדקו אותן. מחסום חמרה היה פתוח ללא חיילים. המשכנו ישירות לעבר ח’אלת מַכּחול. פגשנו שם את בורהאן, את יוסוף ואת אשראף. ישבנו באוהל של בורהאן יחד עם אשראף. כל משפחתו של בורהאן נמצאת עכשיו בטאמון ורק הוא והכבשים נשארו בחום הכבד במאהל. ראינו תמונות של הבן אחמד משחק מאושר בגן הילדים שבטאמון ושמענו על התוכנית, שהלוואי שתצא לפועל,  להקים גן ילדים לקהיליה שלהם ושל חדידייה. הורדנו שם חלק גדול מהמטען שרינה אספה, הבת של בורהאן תחלק את כל הטובין בין המשפחות הזקוקות.

משם נסענו למאהל האחים עווד – מוחמד הגדול ומוחמד הקטן. המאהל היה ריק לחלוטין. חלק מהסככות היו קרועות אבל חלק אחר היה שלם. לא היה איש בסביבה. הבנו שהם עזבו, אבל לאן? לא היה את מי לשאול.

משם נסענו לג’יפתליק, למשפחה של עודה כעבנה, שביתם נהרס על ידי כוחות הכיבוש, ןבתו התינוקת נהרגה בתאונת הדרכים, שבה אשתו נפצעה קשה. כולם שמחו לקראתנו. שרה האשה  נראית עדיין בהלם מטראומת התאונה אבל יחסית לאיך שנראתה לי בבית החולים, היא נראית הרבה יותר טוב. בשבוע הבא הם יקבלו בחזרה את הטרקטור שלהם (שאליו הייתה רתומה העגלה בזמן התאונה) . עודה ביקש ברזנטים לשיקום הסככה שלהם, שנראית קרועה. היתה גם אמא שלו – אשה נאה וחכמה, היה גם האבא, ששמח כל כך שהגענו. ישבנו איתם באוהל והם סיפרו לנו על הפעילות של עורך הדין הפלסטיני, שמטפל מול חברת הביטוח. גם אצלם הורדנו ציוד של שמיכות, בגדים, נעליים וכלי בית. חשנו בשמחה שלהם שאנחנו ממשיכות לבקר אותם.

חזרנו להוד השרון בשעה 18.00.