הביקור נועד להביא אוכל לתושבים.
היינו בח’לֶת מכחוּל וחלקנו להם אוכל וכן העברנו גם למשפחות בעין חלווה ופרסיה. מדובר בכמויות קטנות.

המצב בבקעה קשה.

משפחות רבות בורחות מפחד שמטילים עליהם המתנחלים. כמו שכתבה הגר שיזף אתמול בהארץ. נדרש מאמץ מצידנו לעזור במזון.

בזמן הנסיעה הכבישים היו ריקים. והיו בעיקר מכוניות ישראליות.
לפני מחסום גיתית עמדו מכוניות לבדיקה אחת אחת לאורך הכביש.
הכפרים חסומים והערים סגורות.
בדרך חזרה קיבלנו הודעה על הבריחה או גירוש של הפלסטינים האחרונים שנשארו בוואדי סיק.
אם היה לנו אוכל היינו מביאות להם. אבל האמת פחדנו להיכנס לכפרים ולקנות.
בערב הגיעה תורמת שתקנה להם אוכל. שהלוואי שיגיע אליהם בקרוב.
קשה להגיד שאנחנו  מאורגנים לזה.
חבל שאין לנו האנרגיה של המתנדבים לעוטף עזה.

הגדה נשארה מחוץ לטווח הראייה של החברה הישראלית. זה לא מעניין עכשיו אף אחד (ז.א. כמעט כמו תמיד) שמאות אלפי אנשים סגורים בערים, לעיתים רעבים ללחם, ונתונים למרותם של כוחות הרוע הישראלים.
ערב קודם קיבלנו מסר טלפוני של עיסא מחברון:
“תודה  על השתתפותכם, ותחושותיכם. אנחנו בגדה המערבית חיים בסגר מוחלט, ובחברון יש עוצר, תנועה אסורה, משפחות לא מצליחות לצאת להשיג מזון, והתקפות של חיילים ומתנחלים נמשכות.יותר מ-10 אזרחים נהרגו בחברון מאז תחילת האירועים.
אני אישית נעצרתי ועצרתי בשבת למשך 10 שעות, ואני עדיין מקבל טיפול על העינויים והמכות הקשות שספגתי מחיילים ומתנחלים – הרגשתי שלא אעזוב את מחנה תל רומיידה בחיים. אנו חיים בזמנים קשים עקב כיבוש, אפרטהייד, אלימות וקיצוניות.”