לאורך כביש 5 נכרתו אלפי דונם של מטעי זיתים, במטרה לחשוף את כל השטח לימין ולשמאל הכביש  כדי להרחיב את הכביש לנוחיות המתנחלים. פרנסתם של פלסטינים רבים שוב נגדעה, אבל למי איכפת?

הגענו למערג’ם בסביבות 8.15 למשמרת של נוכחות מגינה, ונשלחנו לחלק הדרומי. שם, באמצע חצרות הבתים, המתנחלים תקעו גדר שגוזלת מאדמתם הרועים חלק נרחב! נ’ סיפר שביום שישי הגיעה קבוצה גדולה של מתנחלים ובמשך שישי שבת הקימו את הגדר. כל השבת הם נסעו הלוך ושוב, ממש שומרי שבת! אכן כבר ראינו אותם נוסעים בשבתות, ציציותיהם ופאותיהם מתנפנפות לכל עבר, כך שזה לא מפתיע.

כעבור שעה הגיע מתנחל שלא נראה קטין, ופחות מוזנח ומלוכלך מהמתנחלים שאנחנו רגילים לראות באזורים אלה. הוא בא עם עדר פרות והם פנו אל עץ התאנה העתיק, הקרוב לביתו של נ’, שענפיו עמוסי התאנים כרעו תחת עומס הפרי. הם שהו מתחת לעץ, בצל, ואכלו את הפירות, כשהם שוברים ענפים רבים של העץ היפהפה. ביום שישי הודיעו המתנחלים לנ’, שאסור לו להתקרב אל העץ כי הוא שלהם! במשך כארבע שעות שמרנו שם, שמא המתנחל יחליט פתאום להיכנס לאחד הבתים או לפגוע בנו או באשתו, שישבה בפתח הבית והשקיפה בעצב כיצד חומסים את חצר ביתה.

בשעה 9.30 בערך ראינו באגר צבאי (מחפר) בכביש אלון, חובר לשתי מכוניות אזרחיות. הפלסטינים למודי הניסיון בהתעמרות המתנחלים + צבא, הבינו מייד מה המטרה. “הם עומדים לחסום את הדרך בינינו לבין הכפר”. קהילת מערג’ם בת כ-10 משפחות מתגוררת זה עשרות שנים מדרום לכפר דומא; בתיה חצובים בהר ובקושי מבחינים בהם מהכביש הראשי. מערג’ם היא עכשיו מטרה לאלימות המתנחלים בהיותה קהילה קטנה יחסית ותושביה נעצרים תדיר. בכל יום מגיעים מתנחלים מאחד ממאחזי “מלאכי השלום”, נכנסים לבתים ומתעמרים בתושבים. ילדיהם הלומדים במע’אייר, כשלושה קילומטרים מדרום למעארג’ם, נאלצים עכשיו לנסוע לבית הספר 45 ק”מ דרך כביש 505, צומת זעאתרה (תפוח) ותורמוס עיא. זאת כי הכניסה המזרחית למע’אייר חסומה.

תוך 10 דקות נחסמה הדרך היחידה לדומא, מרכז החיים של תושבי מערג’ם. שיתוף הפעולה בין המתנחלים (במכוניות האזרחיות) לבין הצבא (הבאגר החוסם) בכל פעם מעביר בי צמרמורת.

בשעה 11.00 הגיע ע’ עם עוד שני מתנדבים ובידיים ובטוריה פינו חלקית את ערימת הסלעים והעפר. היה קשה לעבוד כך בידיים ובשמש הקופחת, אבל לבסוף הצליחו לפלס מעבר צר למכונית.

משם נסענו לחמרה לבקר את משפחת זובעה, שלא ראינו מזמן. המשפחה, שהחזיקה מעמד כל כך יפה  בזכות יזמות הבן והתגייסות המשפחת כולה לעבודה, בזמן שכל הקהילות האחרות קרסו כתוצאה מפשעי המתנחלים, קורסת עתה גם היא. שתילי תות השדה חלו, נאסר עליהם להוציא את העדר למרעה למרות שכל האדמה סביב הבית שייכת להם בטאבו, וכאשר הוציאו בפעם האחרונה את העדר, הגיע משה הפושע ממאחז הבן של חמרה, ודהר בטרקטורון לתוך העדר בצעקות “אסור לך להיות פה”. כתוצאה, הכבשים שהיו בהיריון, הפילו. באין מרעה הצורך לקנות אוכל לכבשים בכסף שאין, ממוטט את כולם. בנוסף, מישהו (אולי מתחבל ואולי לא, אין מי שיחקור) גנב לו את כל המים שהיו בבריכת מים, וזהו. אין לו אפשרות לגדל את העשב המיוחד שצומח לגובה 10 ס”מ במהלך שבוע.

אלימות מדינת ישראל כלפי הפלסטינים, באמצעות השליחים המתנחלים והצבא, לא תמיד באה לידי ביטוי פיזי ישיר, למשל במכות. היא מתבטאת בפגיעה עקבית בפרנסה באמצעים שונים, כמו הרעבת העדרים, דריסת יבולי השדות, מניעת מים ומניעת תנועה (באמצעות מחסומים). זה קורה בכל הגדה. אני כבר לא יודעת מה גרוע יותר – ההרעבה או האלימות הפיזית.