לאורך הדרך כל הכפרים נעולים בשערים צהובים, מאז תחילת המלחמה. עקרבה, עיר גדולה שתושביה מונים למעלה מ-10,000 נפש, נעולה גם היא. ראינו אוטובוס מוריד נוסעים ליד השער הנעול, שרוב נוסעיו נאספים למכוניות אחרות. האחרים צועדים העירה (כמעט קילומטר עד לפאתי העיר). תושבי העיירה קוסרא שנעולה מאז 7.10.23, נאלצו לנסוע בדרך חתחתים לג’וריש כדי להגיע לכביש הראשי, גם יציאה זו ננעלה בפניהם ובפני תושבי ג’וריש (ועוד כמה כפרים בסביבה ).
נסענו לדומא ולשמחתנו מצאנו את השער פתוח. פגשנו את ח’ ד’ רועה את עדרו הקטן בין בתי הכפר ליד כביש הכניסה לכפר. כל האזורים הפתוחים נסגרו בפניו במצוות המתנחלים. גם למרכז הכפר הם באו והורו לו להסתלק משם.  הוא סיפר לנו שהשער פתוח רק מ-8 בבוקר עד 15 אחר הצהריים.
נסענו לפגוש את ד’ שבמשך למעלה מחצי שנה ניסינו להגן עליו בנוכחותנו, בזמן שהמתנחלים מנסים שוב ושוב לתקוף את 15 המשפחות ב-2 מתחמים. הצבא, משרתם הנאמן של פושעי הגבעות, הוציא עם פרוץ המלחמה צו “שטח צבאי סגור” לאזור. הצו מונע מהפעילים לבוא להגן על הקהילות אך מאפשר למתנחלים (“למי שגר באזור”) להגיע אליהם, לתקוף אותם ולגנוב מהאנשים העניים הללו. וזה מה שעשו. לפני שבוע מאוחר בלילה הגיעו הפושעים החמושים, פרצו לתוך המתחמים, שברו את הבתים הרעועים, בזזו והיכו את התושבים. ביודעם שלא נוכל לבוא לעזרתם, המשפחות ברחו עם ילדיהם ההמומים לתוך הכפר דומא. כרגע הם מפוזרים במקומות שונים בכפר. מהמבנה בו מתגורר ד’ עם משפחתו רואים את השדות המעובדים של קהילת מעארג’ם; ובתוך השדה רועות הפרות השמנות של המתנחלים תוך שהן רומסות את עמלם של תושבי מעארג’ם.
ירדנו לבקעה כשמטרתנו העיקרית היא להביא ארגזי אוכל לתושבי נסאריה הסובלים מאוד מהמאחז של משה שרביט, אשר מונע מהם מרעה, תוקף אותם, שורף את בתיהם ורומס עם טרקטורון ו/או פרות את השדות שלהם. תושבים אלה הגיעו לפת לחם ומזה שבועות הם מטלפנים אלי כל יום שהם רעבים ומבקשים שנביא להם אוכל. הבעיה היא שהם מתגוררים מצידו המערבי של מחסום בקעות, שאמנם הוזז כקילומטר מערבה, אבל עדיין חוסם את דרכנו אליהם. כשהגענו לבקעה התברר לנו שהמחסום סגור בכלל עד שעה 14.00. זאת אחרי שעד היום הוא היה סגור בכל שעות היממה.
נסענו , אם כן, לכפר אל חדידייה שבצמוד אליו הוקם לפני כחודשיים מאחז חדש, משם יוצאים מתנחלים שתוקפים את תושביו ללא הרף. רצינו להגיע לידידנו אבו סאקר, המשפחה שמתגוררת לבדה צפונית לאל חדידייה, אך גילינו שהדרך אליו ולכביש הראשי חסומה בגדר תיל מעשי ידי המתנחלים.

כשצילמתי את הגדר הגיע אחד הפושעים על טרקטורון, שאל מה אני מצלמת. לאור האלימות שחברי סופגים לאחרונה, פחדתי. מאוד. אמרתי שצילמתי את הפריחה. הוא כמובן לא קנה את זה ואיים עלי. רציתי לחזור למכונית והוא חסם את הדרך.

לבסוף הצלחתי להיכנס למכונית והתחלתי לחזור. הוא רדף אחרינו, מדי פעם עקף אותי וחסם לי את הדרך. לבסוף חסם את השביל ואילץ אותי לפנות לתוך אל חדידייה.
נכנסנו לכפר ולשמחתנו פגשנו את נשות האחים ת’ א’ וח’, שבעבר ליווינו אותם למרעה . מזה כ-10 שנים, לאחר התעמרויות חוזרות ונשנות, האחים הפסיקו לרעות על ההר והסתפקו בחלקת האדמה ליד הכפר, ולכן לא ראינו אותם מאז.  עכשיו גם זו נלקחה מהם.
משם ביקרנו בחומסה, אחרי זמן רב. אחרי שבועיים של בילוי בחדרי מדרגות באזעקות, המרחבים העצומים והפורחים הרחיבו את הלב ועצרנו לנשום קצת.

כשיצאנו מחומסה לכביש הראשי ראינו מול הכניסה לבקעות, בכיוון מזרח, מרכז הגדה, בולדוזרים ענקיים וחיילים שפתחו את השער שחוסם בדרך כלל את דרכם של הפלסטינים לטאמון ולעאטוף. היה ברור שהם עומדים לפתוח במסע הרס באזור, ואכן אחר הצהריים קיבלתי תמונות מחברים פלסטינים של צינורות הרוסים, עצי זית גדועים והרס לתשתיות. אני מניחה שההרס הזה בא לייבש את העמק הפורה של אזור עאטוף ולגרש את החקלאים אל מעבר לגדר שישראל מתכננת להקים ממערב לכביש אלון.

ב-13.30 פגשנו את קאי מ’קול רבני לזכויות אדם’, שתרמו את ארגזי האוכל. בדרכנו אל המחסום נתקלנו בתור ארוך ארוך (כקילומטר) של מאות מכוניות הממתינות לעבור לגדה.
כפי שחששנו, לנו לא נתנו לעבור. למרות שגיל תיאם עם הקמב”ץ. יתרה מזו, הם גם סילקו אותנו מהאזור ולא יכולנו לחכות עד שאלה שארגזי האוכל שלנו מיועדים אליהם יעברו לצד שלנו. (גם שם היה תור ארוך-ארוך).  לבסוף נסענו לז’ שמתגורר כמה קילומטרים מהמחסום והורדנו את הארגזים אצלו. באותה הזדמנות הצטיידנו בתותים שקטפנו, ובמלפפונים בלדי ובגבינות. בעוד אנו קוטפים תותים הגיעו הפלסטינים מן העבר השני של המחסום עם טנדר ואספו את הארגזים. לפחות כמה משפחות יוכלו הערב ליהנות משבירת הצום.