היה חשוב לנו לצפות בפתיחת השער בעאנין, ויצאנו יותר מוקדם מהרגיל, וחזרנו הביתה מוקדם יותר, ואולי זאת הסיבה שלא ראינו נהרות גדולים של חוזרים מהעבודה בחריש. יש אופציה גם לסיבה שונה, ואזכיר אותה מאוחר יותר.

מחסום עאנין

הגענו כעשר דקות לפני השעה המיועדת לפתיחה, שעה 3.

השערים עדיין נעולים, אבל החיילים כבר בפנים ומחוץ לשער ממתינים כבר שני טרקטורים עמוסי כל מיני “אלטע זאכן” כסאות פלסטיק שולחנות, מזרנים וכו,

(הותיקות עדיין זוכרות בכאב איך לא הניחו לתושבי עאנין להכניס לכפרם שברי כיסאות פלסטיק, שיכלו להתקיים מהבאתם אל המפעל שמשתמש בהם כחומר גלם ליצור דברים אחרים.

עכשיו המדיניות שונה. אפשר להכניס הכל, שום דבר אינו נבדק, כי ברור שאין כאן שום פח”ע אלא צורך להתפרנס כאשר אדם מנותק משטחי החקלאות שלו , שאליהם אפשר להיכנס רק פעמיים בשבוע.

וכשיש אפשרות, אפשר גם לזלזל בהרבה בגדים ישנים וצבעונים שאינם נחוצים לתושבי הכפר, והם פרוסים, צבעונים ועליזים על הקרקע שמחוץ לשער, וכל דכפין ייתי ויקח כחפץ לבו.

לקח לנו (לצה”ל) להבין ולהפנים שעאנין איננו כפר של דורשי רעתנו, ואפשר להניח ואפילו לעזור לאנשים להתפרנס.

למדנו הפעם עוד משהו מעניין. אחד מתושבי הכפר סיפר לנו שלרגל החג “עיד אל פיטר” ניתנה רשות לאנשים לצאת מהמצור שלהם ולקחת את המשפחה לטיולים בישראל. בן שיחנו הסביר לי שזו הסיבה שראית ערב קודם לכן המוני חוגגים ערביים – שאינם בהכרח תושבי חיפה, מטיילים בטיילת שלחוף הים. בן שיחנו סיפר שהוא לקח את משפחתו לביקור בים המלח.

מחסום טורה-שקד

אותו מחסום “מרקם חיים” שמצוייד במכשירי “זהירות” כגון רמזור שאינו מכוון בדיוק לפתח שממנו נכנסים הרכבים עמודי מתכת שעולים מהאדמה ויורדים עם כל מכונים שנכנסת או יוצאת בהתאם. הולכי רגל (גם כאלה שהגיעו מיעבד במכונית) מתבקשים להיכנס לחדר הבידוק, יוצאים בשרוול הצדדי וממתינים ב”חדר ההמתנה” עם ספסליו ה”מחודשים” והאשפה שמצטברת מתחתם. הסיפור מסתיים כשהמכונים מגיחה מהשעה ונוסעיה נכנסים לתוכה.

כזה שקט  – שבשעות הבוקר הוא בדרך כלל פעיל יותר – וכזאת סביבה מרובדת בשאריות חמגשיות צהליות ועוד מיני אשפתות שצנחו מהמכולה כשסוף סוף מישהו רוקן אותה.

אגב, של מי האחריות לניקוי השטח?

מחסום יעבד-דותן

הדרך מהכפר הבדווי שבסיבוב מלאה שטחים מעובדים. עמק דותן הפורה והיפה כל כך מצמיח הרבה שדות טבק וגם מיני ירקות אחרים. התנועה זורמת בכביש המעבר במחסום רצוף וחלק, ולקח קצת זמן עד שראינו חיילים, שירדו להזהיר אותנו מהסיכון לעמוד במקום. זו כבר לא הפעם הראשונה שהציעו לנו לעבור לחלק הפנימי של חומת האבנים הגדולות, וכל זה מפני שזוכרים את הפיגוע מלפני כחודשיים, שבו נדרסו למוות שני חיילים. 

האם מישהו חקר לעומק מה גרם לפלסטיני אחד (או שהיו שם שניים ברכב) לדרוס חיילים.

כואב לראות איך עומדים זה מול זה שני יישובים על גבעות גבוהות, הכפר הגדול יעבד, שפתחי היציאה שלו לצד ישראל חסומים בשערים סגורי (שיסעו מסביב ויעברו בידוק? כבר מזמן לא ראינו שבודקים, אולי החיילים חוששים שעוד פעם יעלה לאיזה פלסטיני הדם לראש ושוב יהיה פיגוע?) 

והתגובה הזועמת לקחת מכל בני החמולה הענקית שאליה משתייך הדורס את רשיונות העבודה בישראל? העונש הקבוצתי שאבינו (המשותף) אברהם זעק בפני האלוהים (המשותף שלנו) בסדום? זה מה שיביא שלום לארץ?

מחסום ברטעה -ריחן

מגרש החניה התחתון, שהוגדל כל כך) לא מלא עד אפס מקום. פועלים לא רבים יורדים בשרוול. הבניה היפה בכניסה/יציאה עדיין נסחבת, לא נגמרת.   

חזרנו דרך חריש, ואכן לא הייתה נהירה גדולה לעבר המחסום ונהירה של מעסיקים לכיוון ישראל. ,נראה כאילו החג נמשך והפועלים עדיין נחים ולא חזרו לעבודתם.