בית איבא 2.6.2004 משמרת אחה”צ משקיפות: ענת ס. אילת ב. דבי ל. (מדווחת) סיכום: חיילי המילואים הוחלפו ביחידה חדשה אשר ביומה הראשון במחסום הייתה יעילה, עוזרת ולפעמים אפילו קשובה וחיובית. הם ביקשו שנגביל את פניותינו לשיחות עם הקצין ששיתף פעולה, הקשיב לבקשותינו ובדרך כלל נענה בחיוב. יום רביעי, היום בו חוזרים הסטודנטים הביתה לסוף השבוע, הוא בדרך כלל יום עמוס ועם זאת, בין השעות 14:00 עד 16:00 התורים זזו כל הזמן, אם גם לאט. ברגע מסוים חיכו בתור כ-100 איש. סטודנטים גברים חיכו בדרך כלל זמן רב יותר מאחרים (וכמה מהם טענו שהם מחכים שעה) ב-16:00 התבהרו העניינים. כשהגענו היו במקום 12 מעוכבים שעוכבו במקום כשעתיים לשם בדיקת תעודות הזהות שלהם בשב”כ. הקצין אמר לנו כי באותו יום הייתה “האטה” בעבודת השב”כ. הוא היה קורא את פרטי תעודת הזהות לטלפון (אל השב”כ) וכשהגיעה התשובה היה משחרר מיד את בעל התעודה. התורים של המכוניות היו ארוכים וזזו לאט מאד אבל לפחות זזו.נסענו לבית איבא דרך ענבתה, המחסום שאין בו חיילים (זהו בעצם מעצור על הדרך החוסם את התנועה). מוניות ואוטובוסים אינם יכולים לעבור אותו ונוסעיהם נאלצים לרדת מן הרכב, לעבור לצד השני ולהמשיך את דרכם באחד הרכבים המחכים שם. רק אנשים מעטים עברו במקום מצד אל צד – שם חיכו לנוסעים הרבה מוניות ואוטובוסים. נהג טקסי אחד אמר לנו כי הוא ונהגי מוניות אחרים לא הורשו לחנות על יד מחסום בית איבא למרות שהוא מבית ליד ורשאי לנסוע באזור זה. חייל אחד הנקרא בפיהם “הסורי” איים עליהם לדבריהם ופקד עליהם להסתלק מהמקום. לדבריו, ע., נציג המת”ק, מרשה להם תמיד להיות שם.הגענו לבית איבא ב-14:15 ומפי אחד הפלסטינים למדנו כי על יד שבי שומרון מזדנב תור ארוך מאד של כלי רכב. יותר מאוחר הגיע למקום נציג “בצלם”. בקשנו ממנו לבדוק את הדבר והתרשמנו (הקשר הטלפוני היה גרוע מאד) שהתור שם התחיל בכל זאת לזוז.משני צדי מחסום בית איבא חיכו כ-10 כלי רכב ולדברי הנהגים הם מחכים במקום החל מ-45 דקות ועד שעתיים. 15 איש עברו בדרכם אל שכם, למעלה מ-50 בדרכם משכם למקומות אחרים ו-12 מעוכבים. אלה האחרונים אמרו שהם סטודנטים אבל הקצין אמר שתעודות הזהות שלהם מזויפות או שפג תוקפן ולכן עליו לבדוק אותן. אחת מן המעוכבים הייתה סטודנטית שאפשר היה לזרז את מעברה אחרי שנציג “בצלם” אמר לקצין כי זוהי השפלה נוראה לאישה להיות מעוכבת כך. אישה אחרת הציגה פספורט ירדני. הקצין חשד שהוא מזויף והיא עוכבה לבדיקה למשך כ-20 דקות ואז שוחררה לדרכה.קבוצת המעוכבים הראשונה שוחררה ב-16:00 ואז כבר היו במקום כמה מעוכבים חדשים. שניים מהם סיפרו לי שהם עובדים בבית החרושת לקרמיקה שעל הגבעה וגרים בכפר הסמוך כך שאינם חייבים לעבור כלל במחסום וכשעברו בדרך ממקום עבודתם אל מכוניתם, ראה אותם חייל שחשב שהם מנסים לעקוף. הוא הביא אותם אל המחסום ואמר כי לא ישחרר אותם עד 21:00 בערב. איכשהו, עניינם התברר במהירות והם שוחררו לדרכם.תושב ג’נין שרצה להגיע לשכם ולהצטרף לאשתו וילדיו אמר לי שלא הורשה לעבור. לא היה לו שום אישור. הוא אמר שהוא עורך דין העובד בארגון פלסטיני לזכויות האדם. אחרי דין ודברים והרצאה של נציג המת”ק (שאמר לי כי אלה הנוסעים מג’נין לשכם נמצאים בקטגוריית החשודים ביותר) הותר לו לעבור.גם במקרים אחרים מצאנו כי החיילים מוכנים להקשיב ולהסכים כאשר מסבים את תשומת לבם למקרים ספציפיים. הם העבירו כמה אנשים על רקע “הומניטרי” והקצין הקצה חיילים נוספים לבדיקת תעודות הזהות והפריד את המחכים בתור לשנים – סטודנטים ואחרים בגילאים 16-35 העלולים להחשב סיכון בטחוני פוטנציאלי וחייבים בבדיקות יסודיות יותר באחד, ואנשים מבוגרים יותר בשני.עזבנו בערך ב-17:15. תור המחכים במחסום משני הצדדים הדלדל והלך אבל פתאום נוצר תור גדול של כלי רכב בדרך לשכם. ג’יפ של משמר הגבול עצר אוטובוס כמה מאות מטרים מבית איבא, הוריד ממנו את כל הסטודנטים והתחיל לבדוק את תעודות הזהות שלהם על פי רשימה שהייתה בידם. לשאלתנו, לשם מה לעצור אותם ולבדוק שנית אחרי שחיכו כבר מלמעלה משעה במחסום בית איבא ותעודותיהם נבדקו אותה בדיקה עצמה – טענו המג”בניקים כי הבדיקה במחסום לא הייתה מספקת וכי תפקידם הוא לבדוק בדיקה יסודית. עשינו כמה שיחות טלפון כדי לראות אם אפשר לעשות משהו בעניין זה. נראה שהם קבלו פקודות ממפקד הגזרה. רשמתי את מספר הג’יפ ואחר כך התברר לי שכבר שמתי לב לג’יפ הזה במחסום בית איבא – אותה יחידה של מג”ב עיכבה שם כמה מוניות. המשכנו לדבר אתם ולטלפן במקביל ואחרי כחצי שעה הם החזירו את תעודות הזהות ועזבו את המקום.בדרכנו הביתה עברנו בדרך המובילה אל הכפר ראמין שהכניסה אליו חסומה לכלי רכב. מונית עצרה שם והורידה נוסעים נושאי חבילות ומזוודות וזקן אחד הנשען על מקלו. הנהג אמר לנו כי עליהם ללכת ברגל עוד כחמישה ק”מ במעלה הגבעה כדי להגיע הביתה.