ג’בארה-ארתאח-ענבתא, יום ג’, 28.2.06, בוקרמשקיפות: שלומית ס’, רותי כ’, אלינוער ב’ (מדווחת) בוקר של ייאוש וכעס גובר והולךארתאח 6:15 – המתקן (“שער אפרים”) נפתח אמנם בחמש, אבל בשש ורבע עדיין נוהרים החוצה המוני פועלים, רובם ממורמרים. הסיפור הישן: הם מגיעים מהכפרים בארבע לתפוס תור, אבל היציאה נמשכת שעות. רק שתי עמדות פתוחות. למה? מספרים שבקלקיליה נפתח ה”מעבר” בארבע וחצי. אחד הפועלים מוליך אותנו אל קבוצת פועלים שיושבת בסככה החדשה (גודלה כבול דואר). הם פוטרו, המעסיק פשוט לקח פועלים שיצאו מוקדם יותר. נטפל בכתיבת תלונה. ג’בארה6:45-7:30 – המחסום ריק לחלוטין מכל הכיוונים. שער 753 ( “הילדים”, 22) בקצה הכפר פתוח סוף-סוף ואוטובוס הילדים לא צריך לתמרן בדרך העפר. עכשיו ניצבת שם בטונדה חדשה. פועלים רבים נכנסים אל הכפר לעבוד בחממות, ונבדקים אחד-אחד. ענבתא7:30-8:00 – היום דווקא מותר לכולם להיכנס ברכב וברגל, וגם לצאת ברכב, לא רק לתושבי שופה כמו בשבוע שעבר. היציאה במכוניות אסורה רק על תושבי שלושה כפרים צפונית לשכם (עתיל, אילאר ודיר אל ע’וסון) שלדברי נהגי המוניות “יצאו מהם מחבלים”. כלומר: עונש קבוצתי. אתמול, מספרים לנו הנהגים, לא היה בכלל מחסום מספר שעות. מבולבלים? אנחנו כבר לא. יש שעות שהביטחון הקדוש לא משחק. נהג מונית, דובר עברית רהוטה, עשה לנו את היום. התחיל בזה ש”רוצים שנהיה מת בחיים”. הסכמנו. המשיך “אני כבר לא רוצה שלום”. ניחא. אחר-כך: “ככה בעוד עשר שנים כבר לא תהיה מדינת ישראל”. ולבסוף פצח בתיאוריות הקונספירציה המוכרות: השב”כ אחראי לחלק גדול מהפיגועים (“מה, הפלסטינים יכולים לעשות כל-כך הרבה פיגועים?”). גם ה-11 בספטמבר הוא מעשה ידינו: עובדה שכל היהודים יצאו מהפנטגון לפני הפיגוע וכו’ וכו’. יש מספיק דברים רעים שאנחנו עושים, אמרתי. לא צריך לדבר שטויות. הצרה היא שהדברים האלה מחלחלים, השנאה גוברת. לפני שנה לא שמענו דיבורים כאלה, וגם היום, יש לציין, רוב האנשים שאנחנו פוגשות מפגינים יחס אוהד. 9:45 – כשחזרנו מבית איבא היו מעט מכוניות במחסום.