ג’בארה-ענבתא, יום ב’, 5.12.05, אחה”צמשקיפות: יונה א’, תמי כ’, ציונה ש’ (מדווחת)ג’בארה14:30- באופן מפתיע אין לחץ מיוחד למרות הפיגוע שהתרחש לפני כשלוש שעות בלבד. כ-10 ממתינים בכניסה לכפר. נכנסנו לכפר. גילינו שהחממה הקטנה, שהיתה הרוסה עד לפני מספר חודשים חודשה. מעבר לזה הכפר עומד בשיממונו. חנות אחת קטנטונת – השרות היחיד לתושבים. כפר במצור קבוע. לחשוב שלצרכים הבסיסיים ביותר הם נאלצים לעבור דרך המחסום, שמספקי שירותים מתקשים להיכנס אליהם אם בכלל, שהחקלאים היוצאים לעבוד לא יכולים לחזור אלא בשעות הפתיחה המאוד מוגבלות. משער הילדים אנו צופות בנוף ההררי היפהפה, אך מגלות בהר ממול תור ארוך של כ-15 כלי רכב מזדנב במחסום ליד אראס. אוטובוס הילדים שהיה אמור להגיע ב- 13:30 עדיין לא הגיע. מניחים שבשל המחסום הזה. ענבתא15:15 – אנו מופתעות לגלות שאין כמעט כלי רכב בצומת, אולם אז מסתבר כי המחסום הוסט שוב אל מאחורי השלט: “שטח הרשות הפלשתינית” (לעג לרש), כ-200 מ’ מאחורי הבטונדות בכיוון לענבתא. בכניסה לשכם עומדים 9 כלי רכב, ביציאה אין לראות את סוף התור. המוניות מורשות לעמוד במרחק, כך שהולכי הרגל צריכים ללכת כ-שני קילומטר עד הגיעם למונית. החיילים במחסום מונעים מעבר לענבתא כמעט באופן גורף.ההוראה שקיבלו – להכניס לענבתא רק תושבי טולכרם, ולאפשר יציאה רק למי שאינו תושב טולכרם. אבל גם זה לא תמיד מתקיים. תושב ענבתא שאדמתו נמצאת באזור המחסום לא מורשה להיכנס. רכב של אחיו הגר גם כן בענבתא בא לאספו, והחיילים טוענים כי הרכב חשוד. הוא ממתין כבר מספר שעות. שוב ושוב הוא מנסה להסביר לחייל כי הוא תושב הכפר וכאן אדמותיו. סה”כ יצא לעבד את האדמה, אך החייל בשלו. היה היום פיגוע ואתה לא יכול לעבור. “הפיגוע כואב לי לא פחות מלכם, עבדתי בנתניה, אני מכיר שם את האנשים, ובוכה על הרצח, אבל למה לא נותנים לי לחזור הביתה?” הוא מספר לנו כך הוא מתווכח כבר מספר שעות, וללא הועיל. גם התערבותנו לא מועילה – גם רכב פרטי עם אישה חולה שבאה מבית החולים ברמאללה ומרגישה רע מאוד, נשלח אחורנית. 15:30 – הצוות מתחלף ומגיע מפקד מחסום מגדוד “נחשון”, אנו מספרות לו על המקרים הללו, והוא פועל ברגישות ראויה לציון. החקלאי חוזר על סיפורו ועל הכאב שגרם לו ההרג בנתניה, “אבל”, הוא מוסיף “חייל אחד יכול בכמה מלים לגרום לו לאבד את ההזדהות”. מפקד המחסום מגיב: “אם החייל דיבר אליך לא יפה – אני מתנצל”. אכן חייל מזן נדיר. “עכשיו” אומר החקלאי למפקד המחסום “אתה מחזיר לי את האמון”. בדרך זו מפקד המחסום מעביר ביעילות ובאדיבות את כל מי שהיו מעוכבים לא סיבה. הבעיה היא שהוא היחיד הבודק והמעביר, והוא צריך לעשות זאת משני הכיוונים. ולכן הקצב איטי, והתור מתארך. תמי מתקשרת לבקש תגבורת למת”ק, לחמ”ל, אין שם עם מי לדבר. במבצעים מבטיחים לטפל.15:50 – אנו עוזבות לכיוון בית איבא. כעבור שני ק”מ מחסום נייד. – כ- 10 כלי רכב ממתינים. אנו מתייצבות בתור, ועוברות לאחר כ-10 דקות.