ג’בארה-ענבתא, יום ג’, 6.12, אחה”צ, יום לאחר הפיגוע בנתניהמשקיפות: רחלי ב”א, הורית ה”פ, חנה כ’ אורח: צביקה ר’ ג’בארה13:50 –נער שמציג עצמו כבן 15.5 מבקש לצאת מן השער לטול כרם. הוא מעוכב ע”י החיילים, זהותו נבדקת (“שאבא שלו יבוא לקחת אותו” “אולי הוא לא גר בטול כרם, אז אסור לו לצאת סתם”). מפקד המחסום מדווח: אנשים רשאים רק לחזור לבתיהם. אחרים – “אין להם למה לעבור”. לאחר למעלה ממחצית השעה – הנער עובר. אוטובוס עם תלמידים נבדק במחסום, הנהג מדווח על נסיעה של שעה משום שהשער הקרוב סגור.ענבתא14:30 – מחסום עם פקק ארוך דו-סטרי: למעלה מעשרים מכוניות בכל צד. באמצע – חוסמת מכונית שהובילה תיירים מירדן, והיא נדרשת לחזור לסוף התור משום שהנהג עקף ללא-זכות. הנהג אינו מצליח להסתובב, והפקק – כולל אמבולנס – הולך ומתעצם. לשאלתנו: הרי ענישה אסורה? מבהיר החייל: הדרישה לחזור לסוף התור איננה עונש “אחרת – איך הוא ילמד לא לעקוף?”. דומה כי המושג “עונש” איננו נהיר לחיילים, ולפיכך ההנחיה שלא להעניש פלסטינאים איננה מיושמת. החייל-האחראי-הדומיננטי מגיב לשאלותינו ביהירות “לא שומע. מה זה? זבובים מזמזמים”. השאר טוענים כי קבלו הוראה מגבוה לא לדבר אתנו. לבסוף, בכוחות-ידיים המכונית מסתובבת, והתנועה מתחילה לזרום. בעקבות הטלפונים, כנראה (האמבולנס שעוכב כמחצית השעה) – מגיע רכב צבאי, ואנחנו שומעים שהחייל מתבקש “לבדוק רק מדגמית” כדי להזרים את התנועה. החייל איננו מתרשם מההוראה ומהתור המשתהה, והוא דווקא מקפיד להאט. רק מי שהוא תושב טול כרם מורשה לעבור. נהג משאית עמוסת-אבנים נאלץ לחזור על עקבותיו, איש לא טרח ליידע אותו כאשר עבר שעתיים קודם לכן. החייל מטעה אותו ביודעין כאשר הוא מציע מציע לו לעבור דרך ג’בארה (החייל מודה שברור לו שמשם הוא לא יעבור).