ג’בארה-ענבתא, יום ב’, 20.2.06, אחה”צמשקיפות: יונה א’, ציונה ש’ (מדווחת)ג’בארה13:30 – ביקשנו להיכנס לכפר. החייל מודיע לנו שזה שטח פלשתיני והכניסה אסורה, אך לאחר שאמרנו לו שאנו מ MW ונכנסות תמיד, הוא ברר בטלפון ואישר כניסתנו. נסענו לעבר שער הילדים, שהיה סגור. מזג האויר היפה יוצר אווירה פסטוראלית. שתי נשים יושבות בשדה ליד ביתה של המורה ומייבשות זעתר בשמש החמימה מול הנוף המרהיב. הן מזמינות אותנו לשתות קפה, מביאות כסאות ומציעות לנו להתכבד בזעתר. שער הילדים סגור, באותו רגע ראינו את אוטובוס הילדים יורד מן הגבעה ממול ומיהרנו לשער הראשי. אוטובוס הילדים כבר עמד ביציאה מן השער הדרומי ביציאה מטול כרם. תוך דקות הילדים היו בתוך ג’בארה. 14:00 – בהתקרבנו לשער הדרומי של טול כרם, החייל במחסום על הכביש מבקש מאיתנו לא להתקרב למחסום הכניסה, כי, לטענתו מאז הפיגוע יש התראות. אנו מבחינות כי המחסום מאוייש במספר גדול מתמיד של חיילים.אולי משום כך אין כמעט רכבים בתור, וגם הולכי הרגל עוברים במהירות. התנהגות החיילים אליהם קורקטית. ענבתא יותר מכל בענבתא זועק הניגוד בין היופי והרוגע של הנוף מסביב, שהיום עוד יפה מתמיד עם אדמומית הכלניות ולובן השקדיות, ובין המציאות הפוצעת ומזהמת אותו. הלכלוך, גדרי התיל והפילבוקס, האנשים העומדים בתור ומושפלים על ידי חיילים בני 19 , השפלה מיותרת שלא יכולה להוביל אלא לשנאה וטרור. 14:30 – נהגי המוניות מיואשים. חמש פעמים ביום משתנות ההוראות, ללא שום הגיון. עכשיו לתושבי שופה ומותר להיכנס לטול כרם, אך לתושבי שכם ג’נין וגם לתושבי בית ליד הנמצאת במרחק כ-2-3 ק”מ – לא. משום כך גם תלמידי בית ספר צריכים לעלות למונית, לחכות במחסום, לעלות על מונית אחרת, ונהגי המוניות שלעולם לא יודעים מתי יוכלו להיכנס ומתי לא – לא יכולים להתפרנס. הם מספרים לנו שנאסר על מי שרוצה למכור סחורה בכפרים מחוץ לטול כרם – לעשות זאת. “אתמול משאית ירקות שלא נתנו לה לעבור ניסתה לעבור דרך הגבעות מסביב, נתקעה בבוץ, כבר תקועה שלושה ימים. לקחו לנהג את המפתחות וגם את התעודה.. הלכה הפרנסה. גם כשנותנים לעבור כל ק”מ מחסום. טול כרם, רמין, בית איבא…אי אפשר להתפרנס – נשאר רק לגנוב”. “אתמול בבוקר הסעתי רופא מביה”ח בשכם. חיכינו שעה וחצי.. הרופא ניגש למחסום לבקש מן החייל שיעביר אותו כי הוא חייב להגיע לביה”ח. החייל הסכים ואמר לרופא: תקרא לנהג שיתקרב למחסום. בינתים ניגש אלי חייל אחר – וכפת אותי עם הידיים מאחור. כל ניסיון שלי להסביר למה התקרבתי לא הועיל”. . “תאמיני לי המפגעים לא עוברים כאן. יש להם דרכים לעבור. כאן עוברים אנשים שרוצים פרנסה וצעירים שרוצים ללמוד.”.. אני רואה זאת בעיני .14:40 – ד’, מפקד המחסום שואל אותנו מי אנו ומה אנו עושות פה. טוען שלא פגש נשות MW עד עכשיו.. 15 כלי רכב בכניסה לענבתא. כ-30 איש ממתינים ביציאה. אחד מהם – אדם כבן 50, קורא לנו ומבקש לדבר, ד’ צועק לו “אחורה, הם יגשו אליך, ומאפשר לנו לגשת אליו. הוא שופך לפנינו את כאביו על ייסורי המחסומים. כעבור דקתיים מגיע האמר ומתוכו יוצא חייל, שלא ברור בדיוק מה תפקידו. ניגש אלינו ודורש מאיתנו לסגת עד למוניות. הסיבה – “כאן שטח צבאי סטירילי”. אנו מודיעות לו כי יש לנו אישור לעמוד פה. “אני אקרא למשטרה”. נשארנו לעמוד והוא עלה על ההאמר ונסע. אבל מאז בכל פעם שהגבר שדיבר אלינו קודם ניגש למחסום ומנסה להראות את התעודה הוא נשלח לאחור. מלכתחילה חשבנו שמשהו פסול בתעודה , נסיון לשאול את ד’ נתקל בהסבת ראש, כשהוא מהסה את חברו שרצה לענות “אל תענה לה”.שני קצינים עמדו מן העבר הפלשתיני של המחסום. האיש ניגש להסביר להם שהוא חייב לעבור ומראה את תעודותיו. אך ד’ צועק לו מרחוק, לא להעבירו. הוא מתיישב על אבן, מעשן סיגריה ומנסה שוב, ושוב נדחה “לך אחורה”. העינוי הזה נמשך למעלה משעה. אנו כבר משוכנעות שזו הענשה ומנסות להתקשר לחטיבה, לדובר. בכל מקום עונה רק מכונה. לבסוף, אחרי פעם עשירית, שהוא נשלח לאחור. יונה אומרת לו: אומרת: “ד’, אסור לך לעשות את זה. אנחנו נדווח על כך” . זה פעל את פעולתו, והוא הואיל להעבירו. האיש ממורמר ומושפל. “ככה אתם רוצים שלום. יש לי עסקים עם ישראלים. כשאני נוסע לרמת הגולן, כל הדרך חופשית – וכאן – כל ק”מ מחסום. בתוך השטח הפלשתיני. אני מראה לחייל את התעודות של הורי בירדן והוא צוחק עלי. למה הוא צוחק?” הוא חוזר על השאלה כמה פעמים, ונראה כאילו ההשפלה והלגלוג כואבים לו עוד יותר מן העיכוב המיותר והאווילי. כל הסיטואציה אווילית. מה בינה ובין בטחון? דוחפת אנשים חפים מפשע לזרועות הטרור.