ג’בארה-ענבתא, יום ג’, 18.4.06, בוקרמשקיפות: רותי כ’, מיה מ’, אלינוער ב’ (מדווחת) אורחת: מָשָה ג’בארה6:15-7:00 – מפקד המחסום מניח לנו להיכנס אל הכפר, אבל מראה צו “שטח צבאי סגור” תקף להיום חתום בידי המח”ט חליווה (בידי מסמך שמציין שגם למח”ט מותר לחתום על שצ”ס) ומתייחס לכל מתחם ג’בארה שמחוץ לכפר – היציאה מטול כרם, הכניסה אל הכפר וכו’. אנחנו עולות אל שער הילדים (22). פועלים חקלאיים מורשים להיכנס אל הכפר והאוטובוסים של הילדים נוסעים בשלום. ענבתא9:00-10:15 – בחזרה מבית איבא אנחנו פוקדות את ענבתא. תורים קצרים מהרגיל של מוניות והולכי רגל. ברור למה: עונש. נהגי המוניות טוענים שגם לתושבי בית ליד, שופא וספרין אסור היום לצאת ברכב דרך ענבתא, טענה שמתבררת כלא מדויקת. חוץ מלתושבי הכפרים האלה (שאין להם מוצא אחר) אסורה היציאה ברכב. שלושת החיילים שמאיישים את המחסום בפיקוד סמל מצויים במצב רוח ביזארי למדי. הם צועקים על הפלסטינים ומתלוצצים אתם חליפות, מעשנים ואוכלים מצה תוך כדי בדיקה. אחד מהם מרבה לצעוק יותר מהאחרים. הוא דובר ערבית, אבל כשרוצה להעניש פלסטיני שזז מטר מהקו האדום הווירטואלי אומר: “אני לא מדבר ערבית. מעכשיו רק עברית”. הסמל אומר “הוא כזה. הוא צועק גם עלי”. החיילים מתעקשים לקשור אתנו שיחה. “אני לא חייל אנגלי שיכול לעמוד כמו גולם,” אומר הצעקן. חייל אחר מספר שלא ראה את אבא שלו שנים ולא ישן שלושה ימים. כל זה בזמן הפסקה בתנועה. בין לבין נשלחים כל מי שאינם עונים על הקריטריונים בחזרה לטול כרם. מגיעה מכונית דואר עם מספר צהוב. הנהג בעל ת”ז כחולה ממזרח ירושלים נדרש להעביר את הארגזים והשקים הכבדים אל עגלת נשיאה, הם נבדקים בשטחיות והנהג מעביר את השקים הכבדים להחריד בנַגלות אל מכונית הדואר הפלסטינית שמחכה במרחק עשרים וחמישה מטרים. למה? ככה.