15:30, גבעת זאב:  המחסום נראה נטוש בחום הצהריים.  צפינו מהאוטו והמשכנו לקלנדיה.

15:45, קלנדיה:  כאשר הגענו למגרש החניה ראינו הרבה שוטרים וחיילים, מלווים באנשי ביטחון אזרחיים, מסתובבים ובודקים את השטח.  שאלנו אחד המאבטחים לפשר הדבר והוא ענה שמתכוננים לרמאדאן.  הסככה הצפונית הייתה כמעט ריקה.  השומר בבודקה בפאתי הסככה ישן על משמרתו, רגליו אל הכסא לפניו וראשו שמוט על כתפו.

שלושת המעברים הפעילים היו מלאים למחצה – כ-20 איש בכל אחד מהמעברים 3 ו-4, המיועדים לבעלי תעודות כחולות, ורק קומץ קטן במעבר 2 המיועד לנושאי ת"ז פלשתיניות.

אישה צעירה שהגיעה למרחב הבדיקה במעבר מס' 4 לא הצליחה לעבור במכשיר הגילוי מבלי להפעיל את האזעקה למרות שניסתה שוב ושוב.  האנשים הממתינים בחוץ צעקו לה לחלוץ את נעליה, אולם הבחורה נבהלה והוסיפה להתעצבן עד שהתחילה לצעוק אל החיילים ולדפוק על המחיצות.  גם החיילת הבודקת שישבה ב"אקוואריום" איבדה את עשתונותיה והחלה לצעוק בכעס על האישה לתוך מערכת הכריזה.  להלן חלק קטן ממה ששמענו והספקנו לרשום:  "אושקט (תשתקי)! אל תעשי ככה עם התעודות שלך!  אל תעצבני אותי, אל תגידי לי מילה!  את לא עוברת!  תסגרי את הפה!  תניחי את התעודה!  תירגעי!"  בנקודה זו, הצעקות הפסיקו והאישה הצעירה הוכנסה לחדר הבידוק.  (כעבור חצי שעה, איש בסככה התקשר לנתניה – אבי הבחורה.  כנראה שמישהו ראה את האירוע וסיפר לו מה קרה. )  נתניה המשיכה:

"עוד אני מדברת עם האבא והבחורה טלפנה וסיפרה לו שהורו לה להתפשט (אבל הבנתי מהאבא שהיא סירבה לעשות כן) ואח"כ שוחררה בלי שנאלצה לחתום על מסמך כלשהו."

כל הזמן הזה הלכו התורים והתארכו.  למרות שאנשים בד"כ המתינו בשקט, היה ברור שהכעס הולך וגובר עד שהוא על סף פיצוץ.  זה היה כמו לצפות בהר געש מתכונן להתפרץ.

פתאום שמענו צעקות ממעבר מס' 1.  אישה שהמתינה יותר משעה באחד המעברים האחרים החליטה לנסות את מזלה בתור הקצר, וכשהתברר שלא תוכל להיכנס, נשבר אצלה משהו.  היא נעמדה לפני אחת המצלמות במעגל סגור וירקה לכיוונה כאקט סמלי נגד החיילים.  ואז היא התחילה לצעוק שאנשים שיכולים להתייחס לפלשתינים כפי שעושים הישראלים, מגיע להם מה שעשה להם היטלר.  הצעקות נמשכו ונמשכו.  לאחר מכן האישה הסתובבה בין המסלולים, צועקת על העוברים ושבים, ובמיוחד על נתניה ועלי כנציגות השלטון, כל הזמן מזכירה את היטלר כעונש עתידי על התנהגות ישראל.

נתניה נעמדה במעבר מס' 1, המיועד לנושאי תעודות פלשתיניות.  באותו הרגע לא היו שם אנשים בעוד כ-50 איש הצטופפו בכ"א מהמסלולים הפעילים האחרים.  כשהגיעה למרחב הבידוק, נתניה ראתה 4 חיילים יושבים ב"אקוואריום", 2 חיילים ו-2 חיילות.  נתניה הציעה לאחת החיילות שיפתחו את המסלול הזה גם לנושאי תעודות כחולות אך החיילת צעקה עליה במערכת הכריזה שהמסלול אינו משרת נושאי תעודות כחולות ואז התיישבה שוב עם חבריה, כולם מסתכלים על נתניה בבדיחות הדעת וצוחקים.  נתניה לא תובעת את עלבונה, אלא רואה זאת כדוגמא קלאסית לעובדה שהחיילים שוכחים שהם אמורים לטפל בבני אדם ושהסיטואציה איננה מבדרת כלל.  "ספק אם אותם החיילים היו נהנים אילו מצאו את עצמם ממתינים יותר משעה בחום ובצפיפות שכזו."

פתאום יצא אדם בגיל העמידה, רופא, מהתור במסלול 4, ידיו מלאות בחבילות, מחזיק גם את חגורתו, ובתו מאחוריו.  כששאלתי אותו מה קרה, ענה שלא נתנו לבתו לעבור.  התברר שהרופא חזר רק אתמול מערב הסעודית ובדרכו אסף את בתו ששהתה בעמאן בשנתיים האחרונות.  בעייתה הייתה שהיא בת 17.5 אך לא מחזיקה בת"ז עדיין.  כמובן שכן החזיקה דרכון תקף וויזה.  הוא ניסה להסביר לחיילים שבתו עזבה את ירושלים לפני שנתיים בעודה צעירה מדי להזדקק לת"ז ושהיא חזרה אתו רק יום קודם ולא הספיקה לקבל את הניירות הנחוצים.  החיילים סרבו לתת לה להיכנס לירושלים (ולחזור לביתה).  ניסיתי להתקשר לנציג המת"ק, אבל הוא לא הגיע.  ניסיתי את מזלי גם עם השוטר שאול, למרות שמהיכרותי עם יחסו לפלשתינים היה לי ספק גדול אם יעזור.  אכן הוא לא עזר.  הוא אמר לרופא בתקיפות שילון עם בתו ברמאללה ויפנה למחרת בבוקר למת"ק. 

הרופא אמר שהוא ינסה את מזלו במחסום אחר ועזב.  הוא חזר כעבור כמה דקות.  התברר ששכח את הטלפון הנייד שלו במכונת השיקוף.  נתניה בקשה מאדם בראש התור במסלול 4 לחפש את הטלפון לכשייכנס למרחב הבידוק, אך האבדה לא נמצאה.  אח"כ גם איש זה עוכב.  נתניה בקשה מכמה נשים צעירות למסור לו את מספר הטלפון שלה אבל הם אמרו שהן פוחדות שמא יעכבו גם אותן.  אחת אמרה שתבקש שיחזור לדבר עם נתניה, אבל זה אולי יחריף יותר את מצבו.

המשכתי לדבר עם הרופא ולמדתי שעבר ניתוח לב פתוח לפני 12 שנה בירושלים.  כשהחלים, הוא החליט שהחיים בירושלים תחת הכיבוש גורם לו ליותר מדי "סטרס" והוא עלול למות מכך.  אז הוא מצא עבודה בסעודיה ושם הוא גר ב-12 השנים האחרונות (בעוד משפחתו נשארה בירושלים).  ואז הוא סיפר לי שמאז שחזר, לפני 24 שעות, הוא חווה יותר סטרס ממה שהוא חווה שנה שלמה בסעודיה.  הוא ובתו עזבו את קלנדיה בלי הטלפון.  (יותר מאוחר טלפנתי לאשתו וגיליתי שהם הגיעו הביתה בשלום, דרך מחסום אחר, ללא בעיות נוספות.) 

המצב המשיך להיות מתוח – חום וצפיפות בתורים הארוכים במעברים הפנימיים וגם בסככה הצפונית.  מפעם לפעם טלפנו לחמ"ל וגם לחנה ברג לדווח על הנעשה ולבקש שיפעלו להקל על המצב.  שום דבר לא השפיע.  המצב המשיך להיות קשה.

עזבנו את קלנדיה ב-17:30.  המעברים היו מלאים וכמעט 100 איש המתינו בסככה הצפונית.  טלפנו לחמ"ל פעם אחרונה מהאוטו.  להפתעתנו, החייל העונה העביר את השיחה לבחור אדיב ששמו קינן.  הוא רצה לשמוע מה ראינו במחסום וגם נתן לנו את מספר הנייד שלו. 

17:30:  חזרנו לירושלים דרך ליל/ג'בע וחיזמה.  היה פקק תנועה כל הדרך לירושלים אבל לא היו תורים בכיוון הנגדי.