ג’ובארה-ענבתא, יום ב’, 27.6.05, בקרמשקיפות: רוחמה ש’, רחל א’ (מדווחת)ג’ובארה6:30 – תור גדול של פועלים מחכים לבדיקה וכניסה לישראל. תוך כ- 20 דקות עוברים כולם. שלושה זקנים עם מעדרים יושבים כהרגלם מחכים למשיח שיאפשר להם להכנס בלי אישורים. בקשה שלי מהמט”ק במקום לא עוזרת. המר שמגיע מאפשר להם לעבור.ענתבא7:15 – תור מכוניות ארוך, לדברי הפלסטינים כ- 2 ק”מ, משתרך לאיטו מכיוון ענבתא לשכם או דרומה. שני חיילים בעמדת הבדיקה. אחד בודק והשני מחפה. אנשים מיואשים שיורדים מרכבם והולכים ברגל לצד השני של המחסום עוברים ללא בדיקה ברובם כאשר גב החייל מופנה אליהם (כי הוא עסוק בבדיקת שורת האנשים שהוריד מהאוטובוס ולא יכול לראות את כל השטח ובעיקר מה קורה מאחורי גבו). אותם “זולגים” ממשיכים את דרכם ליעדם תוך תשלום נוסף של דמי הנסיעה.טלפון ראשון למח”ט להסביר את חומרת המצב ולבקש לתגבר חיילים או לטפל בבעיה נענה באדישות. למרות שהוא רשום כטלפון לשעת חרום בלבד, החלטתי שהשעה היא שעת חירום ואין שום סיבה שהוא יחמם בנחת את כורסתו בשעה שפה מתבשלים אנשים בשמש. טלפון שני שלי אליו לבקש שמישהו יבוא לראות מה קורה נענה ב”אני אבדוק” משהו כזה. טלפונים נוספים אליו נענו בקו תפוס לאורך כל המשמרת.טלפון לכרמלה מנשה, למוקד ההומניטרי, לדובר הפיקוד, לדובר של הדובר וכו’ לא הניבו פרי.משום מה בחר החייל המפקד במקום להוריד את כל נוסעי האוטובוסים ולבדוק אותם אחד אחד ולעומת זאת אפשר למכוניות קטנות לעבור כמעט ללא בדיקה בהמשך.מהפלסטינים למדנו שהסיפור הזה חוזר על עצמו בזמן האחרון כל יום. כלומר מחסום הברזל הצהוב נהפך למחסום אנושי וכל “ההקלות” שחשדנו שנפלו ב”חלקנו” היו כלא היו.8:54 – עדיין השתרך תור ארוך של מכוניות. מדי פעם הורדו אנשים וחכו לבדיקת התעודות ע”י השב”כ, גם כן לפי גחמה של המפקד הבודק במקום. טלפון לסמב”צ, אם יש דבר כזה, לא עזר. הודעה טלפונית לדובר החטיבה.9:08 – שיחה עם חנה בר”ג, חשבתי אולי תעזור9:16 – רק הזמן עושה את שלו. התור נגמר. והחייל אמר שגם זה זמני.לכל אורך המשמרת פעל החייל המפקד בשקט, בקור רוח, ובאיטיות. לא רצה לדבר איתנו אבל לא היה עויין.הוא לא המציא שום דבר. הכל היה שם.