ג’ובארה-ענבתא-ארתאח, יום ד’, 2.2.05, בוקר משקיפות: רינה צ’, מיכלינה ד’ (מדווחת) ענבתא (9:40 – 9:50)השער נעול. נהגים סיפרו שיום קודם הגיע קצין ב”האמר” והודיע להם שהיום השער ייפתח. כפי שראינו, בינתיים הוא נשאר נעול.ארתאח (7:00 – 7:40)המחסום מאויש בידי המשטרה הצבאית ואנשי מילואים. לדברי החיילים, השער נפתח בסביבות השעה 5:30. בשעת הגעתנו המתינו בחוץ רק כמה מוניות ומעסיקים. בעמדת הבדיקה היה תור של בין 10 ל-20 פועלים. המעבר היה מהיר, גברים נדרשו להרים חולצות בטרם התקרבו.אחד המעסיקים ניסה לשכנע את החיילים לאפשר כניסה של שניים מפועליו, שתוקף אישורם היה מה-3.11.04 עד 3.2.05. הפועלים לא הורשו לעבור, כי תוקפם של כל האישורים שהונפקו לפני ה-10.11.04 בוטל וב-10.11.04 החלו במת”ק בהנפקת אישורים חדשים.התופעה מוכרת למשקיפות שלנו זה כבר זמן רב: מדי פעם, בדרך כלל בעת סגר ממושך, כמו בתקופת חגי ישראל, מבטלים פתאום בהוראה גורפת וכללית את כל אישורי הכניסה שהונפקו בעבר, כולל אלה שהונפקו ממש יום לפני ההחלטה. האנשים נדרשים לגשת שוב למת”ק ולהגיש בקשה מחודשת לאישור. מאחר שהתהליך כרוך לא רק בהפסד זמן וטרחה, אלא גם בהוצאה כספית של המעביד, לא פעם המעבידים מוותרים על חידוש האישור לחלק מפועליהם. כך הפועלים נשארים עם אישורים שהיו אמורים להיות עדיין תקפים, אך למעשה הם מבוטלים. נציג המת”ק במקום חיזק את עמדתה של חיילת אחראית לבדיקת האישורים. גם פנייה לחמ”ל מת”ק לא עזרה. ניסינו להתקשר לקמיל, אך הוא לא היה במשרד וגם לא ענה לטלפונים. הפועלים נאלצו לחזור על עקבותיהם.בעת שהותנו במקום טרם הגיעו משאיות עם סחורה. ברחבת הגב-אל-גב המתין רק אוטובוס אחד למשפחות האסירים. ג’ובארה (9:55 – 11:20)המעברים לכיוון טול כרם (צפונה) וקלקיליה (מזרחה) פתוחים, ללא שום שמירה. במחסום נשארו פעילות שתי עמדות בדיקה: בכניסה לג’ובארה וביציאה לכיוון “הקו הירוק”.תשעה שב”חים שהגיעו מכיוון ישראל עוכבו לבדיקה ושוחררו אחרי פחות מ-15 דקות.בכללי המעבר לג’ובארה לא חל שום שינוי פורמלי, אך מעשית הייתה תחושה של הקשחת עמדות ביחס לאלה המנסים לעבור לכיוון ג’ובארה. ייתכן שבגלל שהחיילים במחסום היו חדשים. במקרה כזה הגורם המקשר, הממתן והמסביר הוא נציג המת”ק, אך זה שהיה הפעם לא רק שלא ניסה לעזור ולפתור בעיות, אלא השתדל להקשות. דווקא הוא היה הגורם שהוסיף מתח לאווירה במחסום.שתי דוגמאות:1- שלושה ילדים, שאותם אנו זוכרות מהמשמרות הקודמות, הסתובבו במחסום וביקשו לעבור ל”בית קפה”. בעבר ראינו אותם לא פעם מגיעים למחסום עם זרי זעתר או דברים קטנים אחרים, שביקשו למכור. עוד לפני כשנה הם היו עוברים לג’ובארה (וייתכן שגם הלאה לטייבה) כדי למכור את מרכולתם. לאחרונה, כבר כמה שבועות שהמעבר נאסר עליהם, והם מסתובבים חסרי מעש. ראינו אותם בעבר, כשלא היה להם מה למכור, מצטרפים למבוגרים ב”בית קפה”. הפעם הם לא הורשו לעבור וחזרו שוב ושוב כדי לבקש רשות מעבר. ברור שמצב זה הפריע לחיילים בפעילותם ולכן בקשו לסלקם מהמקום. נציג המת”ק, יחד עם קצין אחראי במקום, עיכבו והושיבו אותם ליד הבטונדה שבצד הכביש. נציג המת”ק לא הסתפק בכך ודרש מהם להסתובב עם הפנים לקיר הבטון. הצעיר מבין הילדים, בן כעשר, היה קרוב לבכי. רק בעקבות התערבותנו הוא ויתר על דרישתו ואחרי כמה דקות הילדים שוחררו. 2- שני פלסטינים מהאזור הנשואים לישראליות ביקרו אצל קרוביהם (אחד אצל אחותו והשני אצל אביו הקשיש והחולה) ורצו לחזור הביתה. שניהם הגישו בקשות לקבלת מעמד חוקי כתושבי ישראל, אך הטיפול בעניינם במשרד הפנים טרם הסתיים. בינתיים הוציא בג”צ צווים האוסרים על הרשויות לגרשם מהארץ. באמתלה שמניעת חזרה לארץ איננה זהה עם גירוש, לא הרשו להם החיילים לחזור הביתה. האיש שביקר אצל אביו החולה סיפר שכבר כמה ימים הוא מגיע למחסום בתקווה לחזור הביתה. הוא נשוי כבר שנים רבות ולבני הזוג ארבעה ילדים. הרביעי נולד בזמן שהאיש שהה אצל אביו החולה. החיילים התלבטו ופנו לנציג מת”ק. הוא הכריע שעליהם להישאר בשטחים עד תום ההליך במשרד הפנים. לבקשתנו לבדוק עם החמ”ל אם ניתן לתת להם אישור מעבר הוא ענה בשלילה ובביטול. הוא פשוט צחק, המצב שעשע אותו. מפקד המחסום הפנה אותם למת”ק לקבלת אישור מעבר, אך לדבריהם הם היו שם יום קודם והתקבלו על ידי אותו חייל מת”ק שהיה עכשיו במחסום. לא רק שהוא לא בדק דבר, אלא בכלל לא רצה לדבר אתם. כמו כעת במחסום, הוא אמר להם לחכות עד לסיום ההליך במשרד הפנים. שוב ניסינו להתקשר לקמיל ושוב הוא לא היה זמין בטלפון, ולא ענה להודעה שהשארנו לו במשיבון. בגלל גשם חזק וקור, קשה היה לנהל את כל שיחות הטלפון. בחמ”ל חייל החזיק אותנו על הקו למעלה מ-20 דקות ואמר לבסוף שהוא איננו במשרד. ביקשנו לדעת את שמו אך הוא סירב למסור אותו. לאחר התעקשות, הוא העביר אותנו לפקידתו של קמיל והיא, לאחר שכנוע ארוך – אל ר’, סגנו. לדבריו של ר’ קיימת אפשרות להסדיר במהירות, לרוב במקום, אישור חד-פעמי שיאפשר לאנשים לחזור הביתה. הוא הבטיח שאם הם יגיעו, בעייתם תטופל. בגלל גשם חזק מאד וקור עז נאלצנו כולנו לעזוב את המקום, אך החלפנו עם הפלסטינים את מספרי הטלפון כדי להמשיך לעקוב אחר הטיפול בבעיה. ציידנו אותם גם בכרטיסים של המוקד להגנת הפרט.