סיכום

למחרת הפגנת הסתיו בדרישה ל"יחס הוגן יותר" לישראלים, אנו יוצאות, כרגיל, למתחם התפר ונכנסות לפלסטין.  נכון שמחסום ווטש עוסק בהפרות של זכויות האדם של הפלסטינים, אך מדי שבוע אנו רואות את האזרחים הפלסטינים, קורבנותיה של האתנוצנטריות הישראלית שהולכת וגוברת, שזכויות האדם שלהם מופרות בצורה בוטה ב"שערי הכניסה" לשטחים הפלסטינים הכבושים, בג'וברה, מעבר אליהו או מעבר שומרון באזור המרכז, גם אם אין אנו מדווחות על הפרות אלה:  העימותים שהם חלק מן הבדיקות הנערכות על ידי החיילים או חברות האבטחה הפרטיות וההתנהגות הזועפת והקודרת של הבודקים משקפים את התדרדרות המצב שבו נמצא אחוז ניכר מתוך אוכלוסיית ישראל, מרכיב בהכחשה המתמשכת הקשורה בכיבוש ואשר נובעת ממנו.  משך שנות הניטור שמנו לב לא אחת כי הטרדות משולבות בהשפלות היו – ועודן – נשק רב-העוצמה במיוחד של הכיבוש, ולפעמים גם מחסום ווטש חשוף לו – דבר המסייע לנו להבחין בסבל הגדול יותר שעובר על הפלסטינים.

13:00 – חבלה

מעל חצי תריסר חיילים מסתובבים ליד גדר ההפרדה, לא מגלים עניין כלשהו בפתיחת אחד או יותר מן השערים הרבים במחסום הזה.  אופניים, צעירים בלי אופניים, מבוגרים עם עגלות סוסים – כולם ממתינים בסבלנות כאשר כלום לא קורה.

13:15 – שבעה החיילים הנמצאים במקום מטפסים על הג'יפ אשר נוסע ומתרחק במהירות – ואז נשאר רק אחד השומר (?) בתוך עמדת הבטון ליד השער בצד שלנו.  כרגיל, הפלסטינים למודי-הסבל ממשיכים להמתין.  אנו מתקשרות למת"ק.  באותו רגע, מהצד שלנו של גדר ההפרדה, ג'יפ מגיע לשער הנעול שנפתח לו.  אנו תוהות שמא כולנו שחקני תיאטרון המופיעים בפארסה משונה.  הג'יפ מביא את המפקד שמתחיל לפתוח את כל השערים.  לא – לא כולם, כי במשך המשמרת הזו השער הרחוק ביותר נשאר סגור, ופותחים אותו כל פעם שרכב או אדם מבקש להכנס…

13:20 – פלסטיני בצד שלנו שואל את המפקד האם יוכל לעבור, או ללכת לביתן מבטון לבדיקת תעודות.  הוא מקבל תשובה לקונית: "עוד לא."  מצבת החיילים מלאה כעת, והצבע, תושב חבלה, שאנו מכירות היטב, מבקש להעביר משהו אסור לצד השני של הגדר ההפרדה (לא יכולנו לשמוע מה הוא מבקש להעביר).  התשובה ישירה: "בשום פנים ואופן."  "רק שאלתי," הוא מוסיף.

13:25 – הקריאה שכבר מוכרת היטב – "חמש חמש" – נשמעת מפי המפקד.  אוטובוס ילדי בית הספר היסודי עובר; הם בדרך הביתה.  שוב הגיעו לפני השעה 13:00, וחיכו.  אנו שואלות מדוע העניינים הולכים כה לאט היום.  "ככה זה," הוא משיב בבוטות.  ולשאלה מדוע נפתח המחסום באיחור של 20 דקות, ולא בשעה 13:00, הוא שוב משיב בבוטות: "לצבא סיבות משלו," או אמירה מגוכחת דומה.

13:27 – המת"ק מתקשר לברר האם המחסום כבר נפתח, וזהו, בלי שיכולנו להוסיף משהו.

13:30 – המפקד קורא לחייל מעברו השני של גדר ההפרדה לפתוח שם את השער, ושוב הוא נסגר על פי גחמתו.

13:35 – שני אנשים מגיעים בצד שלנו של הגדר, ושלושה חיילים, כולל המפקד, נותנים להם לחכות בזמן שהם מתקבצים במרכז השטח וממשיכים לשוחח.  ממש נראה שהם מעמידים פנים כי אין שם איש.  ולמעשה, זהו המצב, כי בסופו של דבר, מבחינת צבא הכיבוש, הפלסטינים הם "אף-אחד."

13:45 – אוטובוס בית הספר הגדול והירוק ממתין מעברו השני של גדר ההפרדה.  כאשר נפתח השער פותחים לרווחה את דלתות תא המטען, והחיילים בודקים בקפידה את האוטובוס מבפנים.

13:50 – פלסטיני שממתין מזיז חלק מהשער הפתוח למחצה כדי שלאטובוס הגדול יהיה מספיק מקום לעבור. חייל נוזף בו בניענוע אצבע.  כרגיל, הבנות באוטובוס מנפנפות אלינו בהתלהבות כאשר הן עוברות.

13:55 – האישה מראס א-טיה, שעובדת בתוך ישראל, מגיעה, נושאת שק גדול מאוד וכבד וחבילות נוספות.  היא שמחה כתמיד, עומדת לפטפט, ואז מתאמצת להגיע לבדיקה במבנה הבטון.  הפתעה!  המפקד מציע עזרה ולוקח ממנה את השק הכבד.

דיר שאראף

עבודות תשתית נרחבות בכביש מדיר שאראף לבית איבא, ופקק תנועה די ארוך, אך איש אינו צופר או מתרגש.  כנראה שאנו נמצאות בפלסטין!

16:00 – ענבתא

המחסום סגור, ערימות גדולות של אבנים לבנבנות בצידי הכביש, לא רואים חיילים, אך גם אין מי שעובד.  שלט בערבית על המחסום מבטון החוסם את הכביש מודיע כי המחסום יהיה סגור מ- 22.10.11 ועד 1.11.11.  כמו בשבוע שעבר, רכבים רבים מתקרבים למחסום – קשה לראות את השלט המודפס הקטן – עולים לרמין בדרך העפר ומשם לטול כרם.

16:10  ג'וברה

המ"צית אשר בודקת את תעודותינו, בעוד החיילים נוברים בתא המטען של המכונית, מסרבת לאפשר לאורחות מחו"ל להכנס לישראל כי הן לא הביאו אתן את הויזות שלהן.  אח"כ היא מציינת כי היא המפקדת של המעבר הזה.  לעיתים קרובות, אורחים של מחסום ווטש אינם מביאים אתם את הויזות שלהם, אך זו הפעם הראשונה שהדבר גרם לתקרית לא נעימה, תקרית החושפת את צה"ל במלוא כיעורו.  תיקו, מורים לנו להחנות את האוטו רחוק מהמחסום, אנו מסרבות, ולמרות שהתקשרנו לעו"ד שלנו אנו חוזרות בסוף למעבר אליהו, שם, בניגוד לציפיותינו מחברת השמירה הפרטית החדשה, לא בודקים תעודות או שואלים שאלות, אלא מברכים אותנו בדרך צלחה. אך נותר טעם עז של כיבוש שעשוי להשאר אצלנו זמן רב אחרי שאנו מגיעות הביתה.