סיכום

היום, במשמרת הראשונה של השנה החדשה, נוכחנו בשטחים הפלסטינים הכבושים כדי להמשיך את מסורת מחסום ווטש, לעקוב אחרי המציאות בשטח ולדווח עליה, תוך שמירה על הפרקטיקה של התנגדות וביקורת במדינה "דמוקרטית."  ההשמצות המופנות אל הארגונים הלא-ממשלתיים, שביקורתם מוצדקת, המסרבים ליטול מה"אחר" צלם אנוש, המסרבים להתנתק מארצות אחרות, מבני ברית אחרים, מיהודי התפוצות, או מערבים, לא תצלחנה.  מחסום ווטש מהווה מרכיב חיוני בחברה האזרחית, וימשיך לכבד ולהגן על זכויות אדם, לדווח על העובדות הקשות בשטח ולפעול למען ישראל מציאותית יותר, צודקת יותר, בעלת עקרונות.

12:30  ג'וברה

מצדו השני של המחסום הזרוע הצהובה פתוחה – ואחרי שנים כה רבות ג'וברה היא שוב "צומת," ממנו ניתן לעבור לטולכרם (עם אישור כזה או אחר) או להמשיך בכביש האפרטייד.  אנו מתפלאות לראות כי מורידים את הגדרות שבשני צדי הכביש ההוא, באיזור שופה.  ראוי לחזור על הדברים:  למרות שעמודי המתכת עוד עומדים בצדי הכביש, הגדר כבר איננה.  לעומת זאות, העלייה הרטובה וחלקלקה לכפר נשארה כפי שהיא הייתה זה שנים – הדרך היחידה להכנס או לצאת מן הכפר.

ענבתא

מכוניות עוברות דרך המחסום לשני הכיוונים מבלי לעצור, אך שלושה חיילים עומדים מאחורי בטונדה.  לא רואים חייל במגדל.

בשדות ובעמקים באזור מתחילים להופיע כתמי ירוק בהיר, המעניקים לנוף מראה רענן ובוהק.  בוא האביב מלווה בדרך כלל תקווה, אך המציאות פורצת די מהר לתוך הרהורים אלה.

כביש מס' 55

במפגש של כביש מס' 55 עם הדרך לעמנואל ולאריאל, ליד פונדוק, ג'יפ עצר אוטובוס של חברת "טאניב", החונה לידו.  גבר צעיר, הנראה נבוך, מוקף שלושה מג"בניקים, ידיו מאחורי גבו – ברור שהוא אזוק.

שער 109 (אפרים)

טנדר שחור של מתנחלים צופר ועוקף בדהרה את המכונית שלנו שנושאת דגלים כדי להראות שנוכחותינו מעצבנת אותו.

13:45  חבלה

חשבנו שהקדמנו לפתיחת שער 1392, אך טעינו.  שני רכבי המר חונים ליד גדר ההפרדה, קבוצה של חמישה חיילים עומדת באמצע שביל הפטרולים, יש בוץ מכל עבר, והשער(ים) פתוח(ים).  אין איש: מדוע שיהיה?  החיילם אינם מקדימים לפתוח, בדרך כלל, ונותרו עוד 15 דקות לשעת הפתיחה הרגילה (14:00 -15:00).

החיילים אומרים לנו, בחוסר רצון, "קראו את ההודעה."  הם מפנים אותנו למכולה של "צים", "חדר ההמתנה" עבור אלה המבקשים לעבור פה.  מודבק על דופנו נייר המודיע בערבית על שעות הפתיחה, אך הספרות אינן בערבית, אלא נראות כך:

7:00 – 9:00

13:00 – 14:00

16:45 – 18:30

כאשר אנו שואלות מתי חל השינוי, נענינו בפנים חתומות ובשתיקה – ואלה דווקא מילואימניקים.  אחד עומד ליד השער, נשק בהיכון, אחר בצד השני של השער, מאחורי בטונדה, נשקו גם בהיכון. אך אין פלסטינים לכוון אליהם…

13:50 מגיעה משאית בצד השני של הגדר, הנהג יורד, ניגש לעמדת הבדיקה מבטון, משאיר את המנוע דולק, וקול אשה (שלא נראית) נשמעת מבפנים – כנראה מ"צ-ית.  בצד שלנו של הגדר מגיע צעיר, מחזיק ניירות בידיו, קורא לחייל שעליו למסור אותם, בקשר למשתלה, למישהו מן העבר השני.  החייל לא נותן לו להתקדם אך לוקח את הניירות והולך לצד השני.  ממש פארסה…  לתפאורה מצטרף נציג המת"ק בג'יפ הלבן שלו.  סרן ט' קופץ ממנו מיד ומתחיל לדבר במרץ עם אחד החיילים שעומדים באמצע המחסום.

13:55  מגיעה מכונית פלסטינית, איש יוצא ממנה, לוחץ את ידו של ט', חוזר לאוטו ונוסע חזרה לכיוון חבלה.  ועכשיו משאית ענקית, עמוסה סלעים ירושלמיים לבנים עטופים בפלסטיק נצמד כחול, עוברת לידינו באיטיות בדרכה לאחת המשתלות הנמצאות בקרבת כביש מס' 55.

גבר פלסטיני מגיע ומחפש את השלט המבשר על שינוי שעות פתיחת השער.  כמובן אין כלום על שלט המתכת הצהוב התלוי על השער עצמו, ולא היה בו כלום זה שנים.  מי היה מעלה על דעתו להסתכל על דופן מכולת "חדר ההמתנה" של "צים."?

ט' מגיע מחייך, מושיט יד ומתייחס לשינוי שנכנס לתוקפו רק הבוקר.  מדוע?  לנוחיות ילדי בית הספר, כי השעות החדשות מתאימות יותר לשעות הלימוד, לפחות בשעות אלה של היום.  יהיו בעיות במשך יום או יומיים, אך "אם השער הזה אינו פתוח הפלסטינים יוכלו להגיע לשער מס'. 109.  אני אסדר כי יוכלו לעבור שם."

הוא אומר כי יודיע לבעלי כל המשתלות, ואנו תוהות, בקול רם, מדוע אינו אחראי על כל השערים החקלאיים.  "יש לי מספיק," הוא אומר בצער, ואנו, מצדינו, מצטערות שלא חשב להודיע לפלסטינים בטרם השינוי.

14:05 – אחד החיילים ניגש אל ט', השם לב כי כבר אחרי השעה 14:00.  החיילים רוצים לסגור את השער, נציג המת"ק נוסע, וגם החיילים ממהרים לנסוע.

14:10  אשה וגבר צעיר מגיעים, קוראים לחיילים הנוסעים, אשר משיבים רק "הסתכלו בהודעה," ונוסעים משם במהירות.  עכשיו אנו מתקשרות למת"ק, אשר אומר כי יחזור.  בינתיים אנו מסיעות את שני הפלסטינים לשער מס' 109, שם עומד הג'יפ של המת"ק, וט', הנהג, מדבר בטלפון, אך מהנהן לעברנו כי הכל בסדר, או שיהיה בסדר. 

14:30  שוב בחבלה, במשתלה.  אחד מעובדי המשתלה עובר אותנו על אופניים, מוכן לעבור את גדר ההפרדה.  א', בעל המשתלה, קורא לו בעוד מועד, למנוע ממנו לנסוע לשער שיישאר סגור עד שצבא הכיבוש יחליט לפתוח אותו שוב.  אנו שותים יחד תה צמחים חם ומתוק, וחברינו הפלסטינים מודיעים לנו כי בפלסטין שמעו על הסיפור עם מחסום ווטש והארגונים הלא-ממשלתיים האחרים מהשבוע החולף.  וטוב לנו שם, בשמש הנעימה של אזור התפר, כי פסק הגשם – לעת עתה.