9.40 – מחסום זעתרה / צומת תפוח – מעוכב פלסטיני צעיר עומד מאחורי עמודי הבטון. לצערי, לא היה באפשרותי לעצור ולברר.

9.50- מעלה אפרים – אין חיילים

11.50- מחסום חמרה – מעבר דליל. ממזרח לתוך הגדה כל המכוניות עוברות באורח חופשי – מבלי לעצור , מבלי להיקרא בהינף יד, מבלי להיבדק. לעומת זאת כל המכוניות המגיעות מהגדה נבדקות בקפדנות.

מחסום גוכיה – השער שבור, הבטונדה שהחזיקה אותו הפוכה ומוטלת על האדמה. זה מאפשר מעבר חופשי. שנים הוגבלה תנועת פלסטינים במחסום זה לפעמיים בשבוע, אם בכלל. ילדים הורחקו מהוריהם כדי לגור קרוב לבית הספר, מעבר דחוף לזקוקים לטיפול רפואי נמנע מהם – ועכשיו מוטל השער במלוא עליבותו וכלום לא קורה.

13.30 – מחסום תיאסיר –  מכוניות בודדות מגיעות. הבדיקה מעמיקה ויסודית בשני הכיוונים (בניגוד למה שראינו במחסום חמרה, עוד אבסורד…).

מכר מקומי צלצל אלי ב-7.30 בבוקר וסיפר שאחד הפועלים שעובר כל יום מעוכב במחסום. אחרי עיכוב של שעה וחצי הוא הוחזר לגדה ולא ניתן לו להמשיך בדרכו לעבודה בהתנחלות מחולה. מדוע לא ניתן לו לעבור כאשר אין צורך באישור מיוחד למעבר ? ואם הוא חשוד במשהו – מדוע לא נעצר?
סיפרו לי גם שאין זה המקרה היחיד וכבר קרה כך לפני כמה ימים. גם כאן נאזק המעוכב ובסופו של דבר סורב מעבר. האם מנסים לגייס כאן משת"פים לשב"כ?
בצומת מחולה ראינו את חממות התבלינים של התנחלות מחולה, המשתרעים על מאות דונמים של אדמת עין אל בידה. פגשנו שם פועלים באותן חממות – מעין אל בידה. בצר להם לא נותר להם אלא לעבוד בשכר יומי זעום אצל מי שנישלו אותם. 

מחסום בזק – מחסום כניסה לישראל. לישראלים, כמובן. לפלסטינים אין מעבר גם אם בידם אישורי כניסה לישראל. הישראלים חולפים לתוך השטח הכבוש במהירות וללא בדיקה.

מימין למחסום עומדות משאיות ענק ולצידן יושבים 6 פלסטינים בסככה ואוכלים. הם מובילים חציר מישראל למקומות שונים בגדה ובבקעה. אנו שואלות למה הפלסטינים לא מגדלים בגדה את החציר והתשובה – אין מים !! תהליך העברת החציר בשיטת "גב אל גב" נמשך ארבע שעות. משאית מישראל פורקת את על המדרכה בצד הישראלי ואז מעמיסים אותו על משאית פלסטינית, שתיבדק שוב מחסום תיאסיר !!!

פעיל של JVS אמר לנו שלאורך הגבול עם הירדן, באזור המפורז (אזור החיץ) מפוצצים מוקשים ומכשירים את הקרקע לעיבוד חקלאי לטובת ההתנחלויות. מן הראוי לציין שרבות מהאדמות באזור החיץ הן אדמות פרטיות פלסטיניות שהופקעו מידיהם ומוקשו משום ה"צורך הביטחוני" ליצור אזור הפרדה בין ישראל ו"האויב" – ירדן. היום שיש הסכם והגבול שקט – האם לא מן הראוי היה להחזיר לבעליהן את האדמות?

נסענו לאורך כביש 90 לראות מה קורה. בכל צפון הבקעה הגבול נושק לכביש 90, כביכול, והגדר בנויה ממש על הכביש. אבל מסתבר (וזאת משיחה עם אחד החקלאים באזור גשר אדם) שמעבר לגדר שאנו רואים כגבול – יש אדמות חקלאיות. יש בגדר שערים ובכל בוקר נכנסים דרך השערים חקלאים מההתנחלויות ומעבדים את אותן אדמות מופקעות ומתעשרים מאדמה לא להם. כמובן שבעלי האדמה החוקיים , הפלסטינים, מנועים מלעבד את אדמותיהם.
במסגרת הסיור הגענו לאגן תרצה, שבטעות חשבנו שהוא אגן מים, ולא כך. זהו אתר פסולת ענק בו מייצרים קומפוסט. המקום מלא חסידות מטונפות שנטשו את הלהקות שלהן ונשארו כאן לחיות על הזבל. שאלנו עובד המקום, בחור מגן נר שבעמק יזרעאל, אם הוא עושה כל יום את דרכו מישראל לכאן והוא הופתע – "כאן זה ישראל !" טען.

בעוג'ה אמרו לנו תושבים שהם שומעים פיצוצים כבר זמן מה אבל לא יכולנו לבדוק מה פשר הפיצוצים. לא ראינו בשום מקום הכשרות קרקע, אבל כאמור השער בגדר המערבית של אזור החיץ נעול ואין לנו אפשרות להיכנס פנימה.

תושב עוג'ה סיפר לנו על חוות בודדים שבעליה, עומר ידידיה, תוקף מדי פעם פלסטינים באישון ליל בגיבוי חיילי צה"ל.

נסענו לחווה – בפאתי העיר יריחו, מצפון לה , מול התנחלות ייט"ב. התקבלנו במאור פנים ובשמחה על ידי אישה צעירה (28) דתית חסודה וזורחת ו-4 ילדיה הקטנטנים. בחווה, "עינות קדם" גרים משפחת ידידיה וכמה נערים/ נערות שנפלטו מכל מסגרת חינוכית ועובדים עבור הזוג הצעיר, תוך כדי שיקומם. הבעל, עומר, במילואים. בעת שיחתנו נכנסו ויצאו נערים חמושים. בחווה, יש 2 בריכות שחיה – אחת לפעוטות ואחת לגדולים בעוד  שלשכניהם הבדואים אין אפילו מי שתיה !! מגדלים עצי זית אורגניים, תמרים אורגניים וכבשים לא אורגניות. האווירה בחווה רגועה. האישה הצעירה אפתה בדיוק חלות לשבת ושמחה על החברה (הפצירה בנו שנשאר "עד שמגיע לכאן מישהו לדבר איתו", כמובן שלא הארנו את עיניה לגבי מי אנחנו). סיפרה שהאדמות היו אדמות מדינה שניתנו ליי"טב – התנחלות של סובוטניקים שהחליטו לנטשם בגלל התנכלות שכניהם הערבים. לאחר שנטשו, "השתלטו הבדואים על השטח, גנבו ובזזו כל מה שנשאר וציירו צלבי קרס על האנדרטה של נ"ד חללי המסוק שבקירבת החווה". ב-2005 פנתה הסוכנות היהודית לזוג ידידיה וביקשה מהם לייהד שנית את האזור והם בשימחה נטלו את המשימה לידיהם. "כדי שהערבים לא ישתלטו על האדמה ". נעמה חוזרת בתשובה מבית דתי-לאומי ברמת גן ועומר מקיבוץ עין יהב, גם הוא חוזר בתשובה. נעמה אוהבת את חייה המבודדים , אבל משופעים כל טוב – בית מרווח ויפה, חווה ענקית, מדשאה לפני הבית, ונערה שמטפלת בילדים יום בשבוע כאשר היא מבלה את היום בירושלים – לימודי "תורת הנפש לאור תורת חב"ד" ובילוי עם חברות. 

מעיין אל עוג'ה, תעלות המים וה"מגלשה" שאיננה אלא תעלה להובלת מים לכפר שיורדת בתלילות מההר – שופעים מים. משפחות ובודדים פלסטינים מגיעים מרחבי הגדה לנפוש פה, לטבול וליהנות מהמים הצוננים. לדבריהם – מאז תחילת השאיבה של מקורות (ב-4 תחנות שאיבה ענקיות – "נערן" 1-4) אין מים במעיין ובתעלות עם בוא הקיץ. השנה, לאור כמויות הגשם הגדולות שירדו בחורף, יש עדיין הרבה מים והמשאבות של היהודים לא כילו אותם עדיין. כולם מתרפקים על החזיון הנדיר. צריך לבוא בעוד כמה שבועות לבדוק עד מתי יש מים. אני הייתי פה באוגוסט 2011 והכל היה אז יבש לחלוטין.