בניגוד למשמרת שלפני שבועיים,  כשבאותו אזור ראינו עשרות כלי רכב צבאיים וחיילים בכל צומת ופינה, הפעם השטח נראה שקט מאוד, ולא ראינו תנועת צבא.

בנסיעה על כביש 5 מזרחה, רואים מדרום לכביש שטח נרחב שהיה חקלאי וכעת מכוסח וסרוק מוכן לבניה, כנראה התנחלות חדשה. השטח הוא אדמות שנגזלו מבידיה ומכפר א'דיק.

2:30 צומת זעתרא, ריקה מחיילים, למעט הטרמפידה בכיוון לרמאללה.

2:55 ג'וריש. תוספת של כ-15 דקות לזמן הנסיעה דרך קוסרא, שנגרמת בגלל חסימת הכביש הישיר לג'וריש. גושי האבן החוסמים את הכביש מעוררים אצל כל אדם סביר בושה וכעס גדולים.

קבוצת הבנות קיבלה אותנו בשמחה רבה. אחרי חודש שלא היגענו לפעילות בכפר, הן אמרו שוב ושוב עד כמה התגעגעו אלינו, ובעיקר ל- 3 המורות, שוש, שרה ואנה.

שוש מדווחת:

 המפגש החל בשעה שלוש בשמחה גדולה, חיבוקים ונשיקות והרבה דיבורים על הגעגועים שהיו בהחלט הדדיים. לא נפגשנו מזה חודש בגלל הבחינות החצי-שנתיות המקיפות בכל המקצועות שנערכות בבית הספר ומעסיקות מאוד את הבנות. מפגש אחד התבטל כאמצעי זהירות במצב בטחוני שלא היה ברור. עם חידוש המפגשים, קבלת הפנים היתה חמה ומרגשת. לא כל הבנות הגיעו, חלקן עדיין עסוקות בבחינות אך הופיעו רק על מנת לברך אותנו. אנו מקווים שבשבוע הבא כבר נלמד בהרכב מלא.

חלקו הגדול של השיעור הוקדש לשיחה עם התלמידות על המצב ועל עצמן. הן הרבו לדבר על הבחינות השונות. מסתבר שלמרות המצב העגום הילדות בכל זאת עסוקות רוב הזמן ביום יום שלהן, וטוב שכך…..

הנערות נתבקשו לכתוב מכתבים לחבר/ה אמיתי/ או דמיוני/ת. קראנו יחד את כל המכתבים ושוחחנו על התכנים. הן דיברו על תוכניות לעתיד ועל בחירת מקצוע. 

בעתיד הקרוב נתחיל לנצל את הפייסבוק לחיזוק תכני השיעור, תרגול אוצר המלים ומעקב. ס. הבטיחה להשיג את הקישורים לפייסבוק של כל הבנות. היא עצמה נמצאת בקשר שוטף בפייסבוק עם הדס. 

בסיום השיעור הנערות עוברות לתרגול יוגה עם שרה ואנה. כרגיל, ההנאה רבה ובסיום השיעור מצב הרוח מרומם.

3:30 עקרבה –  במקביל, דליה ודבורקה יצאו עם נדים לבקר בכפר הגדול עקרבה, שנמצא מצידו הצפוני של הכביש לבקעה. נכנסנו לחנות ולמסעדה בכפר, כדי לשמוע מה התחדש שם מאז שריפת המסגד לפני שלושה שבועות על ידי מתנחלים. בעל אחת החנויות, דובר עברית משובחת האיר לנו פנים, אך כשהיצגנו את עצמנו, אמר שלא מוכן לדבר על פוליטיקה.

במסעדה סמוכה, פגשנו כמה אנשים, ובתוכם צעיר, שבעברית מתובלת בסלנג סיפר לנו שהוא מבלה תקופות ארוכות בישראל, כשוהה בלתי חוקי, הוא עובר בפרצות בגדר ההפרדה ונעצר שוב ושוב, משתחרר וממשיך לעבוד. הוא נראה מבסוט וגאה מאוד על שמצליח לשטות בשלטונות הצבא ולעבוד בארץ.

חזרנו לג'וריש לפגישה עם הרכזות כדי לסכם איתן את פרטי הביקור שלנו עם חברות מ.וו. ביום שלישי בשבוע הבא. [הודעה נוספת על כך תישלח ברשת].

אחת הנשים איתן נפגשנו, כבת 50 נשואה ואם לארבעה ילדים, סיפרה לנו באנגלית את הסטוריית 'הפליטות' שלה. היא בת למשפחה יפואית אמידה. ב-48 כשנאלצו לעזוב את ביתם עם אדמות ורכוש בעיר, ברחו לכווית. שם למדה, פגשה את בעלה, יליד ג'וריש, וילדה 3 מארבעת בניה. כשפרצה המלחמה עם עיראק, שוב ברחו, הפעם  לפלסטין, אך לא כאזרחים כווייתים, אלא כירדנים.

היא סיפרה על קשיי החיים. המתנחלים אינם מגיעים לכפר, אבל הצבא מופיע בלילות לעצור אנשים, הרבה צעירים. באחת ההזדמנויות ראתה במו עיניה את התנהגות החיילים שנכנסו לבית, הוציאו החוצה את כל בני המשפחה, ובמהלך חיפוש שעשו, שפכו שמן ומזון על רצפת הבית.

היום, הכאב הגדול שלה הוא שלא מאפשרים לה להגיע להתפלל במסגד אל אקצא. לפני זמן מה יצאה עם אחיה, בעל דרכון אמריקאי לירושלים בכוונה להתפלל. במחסום קלנדיה איפשרו לו לעבור, ואותה החזירו. זאת,  למרות שיש לה דרכון ירדני.  (חופש הפולחן המוצהר שלנו במייטבו).

האשה התלוננה מאוד על כך שבשטחי הרשות אין כמעט אפשרות למצוא עבודה, והצעירים שואפים לעזוב את הכפר ואת מולדתם בכלל. (מכוונים לכוונת גדולים = השלטון הישראלי).

5:15 יצאנו בדרך חזרה. בצומת זעתרא הסתובבו כתריסר חיילים במגרש החניה.

__._,_.___