מקמקבלים את פנינו מכרים וזרים כאחד בדיווחים על בעיות שנוצרו בגלל רעידת האדמה, אחד אמר ששמע מחברים שמחסום חווארה נסגר לגמרי, מישהו חצי בצחוק אמר ‘שהחמאס לקח אחריות’. יום גשום מאוד, לסרוגין גשם חזק מאוד. מחסום צד דרום נמחק כמו שכבר דווח, מקום בידוק המכוניות מדרום עבר למרכז המחסום, כולם שואלים מה מטרת הבנייה והפרוק, איש איננו אופטימי. גם אנחנו לא. ההתרשמות הכללית מהיחידה החדשה (זו ‘האיכותית’, שבאה להחליף את לוקחי השוחד) בולטת בבירוקרטיות המוחלטת. אלה הם פקידי הכיבוש הכי מובהקים שאנחנו פגשנו. לפי הספר. אין בני אדם מולם אפילו (לרוב) לא אויבים, רק עקרונות, עקרונות החזקים מבני אדם, מממשותם, משמם הפרטי, מפניהם, מאנושיותם החד הפעמית, מסבלם. בני אדם שהיו לרדוקצייה מוחלטת וגזענית של תכונות סטריוטיפיות של קבוצת ההשתייכות, ולפעמים אפילו לא זה, רק שאלה החוקים. וההם, פורעי חוק. ובכלל כללית, מושג הומאניטארי צר והולך מיום ליום. יוצאי הדופן (רק יחסית) הם שניים מפליטי הפלוגה הקודמת, ר’ וב’, שהם היחידים שנראה שמפעילים שיקול דעת (מסויים), וזה רק כשמפקד המחסום לא בשטח ואיש לא רואה אותם ‘בחטאיהם’ (כמו נניח ‘שלא על פי החוק’ כן להעביר מלווה לנכה שלא יכול להניע את כיסא הגלגלים שלו ללא עזרה, ושסורב על ידי ‘האיכותיים’, כשמבחינתם הנכה שאיננו יכל לזוז לבדו יסתדר לבד, זה לא עליהם, וזה החוק, וכדומה…), אבל בכל פעם שהמפקד ישנו, הם לא מעזים: ‘שאלו את המפקד’ נענינו בקול כבוש כשבטבעיות דווקא אליהם פנינו למען אופציית החריגה. והמפקד, ששמו א, עוד קרש אטום וצדקני וממלא חוקים בכל רמח אבריו. עוד פקיד של הזוועה. אפילו המתנדבים, מרחוק לפחות, נראים יותר גמישים מחיילי היחידה החדשה, לפחות אישה אחת, מבוגרת. בתוך תחושת הקהות המצמררת מלווה ‘מוסיקלית’ את הכל חיילת אחת, לא פקידה דווקא אלא סתם מפלצת, חיילת נמוכה, מלאה, שער שטני, שדוחפת, מקללת, ונוהגת גסות במי שכבר סורב או פונה לשאול. גשם כבד ואפור מוזג דכאון נוסף לתוך הכל. את המעוכבים או אלו שצדו בטורה בורה מנחים לעמוד על ריבוע בטון מאלה שאיתם ‘מעצבים’ מחדש את המחסום, גודלו אני חושבת מטר וחצי על מטר וחצי, מיותר להוסיף שהוא כמובן תחת השמיים. היו כמה מעוכבים, תור ארוך, והמפקד בדיוק משלשל תעודת זהות כחולה לכיסו ובתשובה לשאלה אמר שזה חשוד. כשפנתה איבון לא’ המפקד ואמרה שיזרז את החזרת תעודת הזהות התפרצה חיילת ואמרה לה ‘את לא רואה שהוא עסוק?’ תוך כדי זה שהיא במקביל דוחפת אדם המדבר איתה ערבית, שאיננה מבינה, ולא חושבת שמן הראוי להבין לפני שהיא שוללת ממנו את האפשרות להסביר עצמו, ‘ארג’ה ארג’ה’ הוסיפה תוך כדי דחיפה את המנטרה הידועה. ‘גם הבחור שמחכה לתעודה עסוק והוא כבר מחכה הרבה שעות’ ענתה לה איבון. ‘הוא לא עסוק ואסור לך לדבר איתי’ סיכמה החיילת בנביחה.נדמה לי שאני אז כיניתי אותה מפלצת או משהו דומה, ושלא תקלל, והיא אז צעקה עלי שלא אקלל אותה, ואני צעקתי משהו חזרה, אינני זוכרת בדיוק.ואז נאמר לנו שאסור לטלביזיה לצלם. ושהם יקראו למשטרה. אמרנו להם שבבקשה שיקראו למשטרה. וגם דברנו עם נטע (נדמה לי שהנציגה של דובר צה”ל או עוזרת של רוני נומה) שדיברה עם המפקד, והוא חדל עם איומיו והם המשיכו לצלם עד שהגשם היה חזק מידי והם עזבו.שוב לציין, שמותר לנו להיות שם, שיש לנו אישור, שהחיילים מדברים בלי כיסוי, גם על פי חוקיהם שלהם, ושכדאי להתעקש. אנשים עברו רק עם תסריחים[אישורים], לפחות כך נדמה היה, אישה מבוגרת עם מסמך המעיד שהייתה אצל רופא מורשית לעבור אבל בנה שגם מלווה אותה ושגם הוא עם מסמך מרופא איננו מורשה כי לטענת החייל האישור שלו מזוייף.התקשנו להתערב. גם הייתה תחושה שהכל אבוד. ואולי גם חששנו לעורר ציפיות, ואולי זה היה הגשם שנספג בתוך הבגדים והגרביים ובדם. יש תחושה מצטברת שיותר ויותר אנשים בעלי תעודות זהות כחולה מעוכבים מכל מיני טעמים. להזכיר רומן ברונפמן בפגישה עם מחסוםווטש הטיל ספק בכך. האם זה מקרי, האם זה עמוק יותר ומשקף מדיניות, שינוי, איננו יודעות. כבר שקלנו ללכת, המעוכבים חלקם קיבלו חזרה את תעודות הזהות, כשהביאו אותו. הוא עבר דרך טורה בורה. ללא מעיל. עדין למראה. אמרתי לרועי הוא בגשם או משהו כזה. ורועי לא ענה. כי מה יענה. ואני לא נלחמתי. והגשם המשיך לרדת. והוא, שראה אותי, את חוסר האונים שלי, חייך אלי, מנחם, כמו אומר לי שלא נורא שהוא כך נרטב, שזו לא אשמתי. המחסום כבר היה ריק. והתרחקנו כשהוא נשאר לעמוד שם.