אורחים – שישה סטודנטים ממכללת ספיר, תלמידי הקורס 'מבוא לפילוסופיה של החינוך'  שמעבירה דר' שלומית ת'  מהקבוצה שלנו. אופיר (שדרות), אלה (שדרות), שרון (מפלסים), תעדיר (רהט), שרה (תל שבע), אמנה (תל שבע).

0630  – 1100.

תקציר – יום עצוב נוסף שבו הגזענות נגד הערבים אזרחי מדינת ישראל, בעלי תעודות זהות כחולות (כמו שלי) במדינת ישראל, הרימה ראש וצעקה בקול גדול. ולא היה לנו לאן להוליך את הבושה, את המועקה ואת הכובד בלב. 

מעבר מיתר (סנסנה)
על הקו הירוק, אנחנו מגיעים בעשרים לשבע. בתור של  בדיקת המכוניות כבר מכירים אותנו, מציצים בחלונות הטרנזיט הכחול שלנו, רואים את החברות הערביות שאיתנו שלבושות באופן מסורתי, ובפעם הראשונה – פותחים את דלת הטרנזיט הכחול על מנת לבדוק…..נותנים לנו לעבור אבל אף פעם קודם לא בדקו אותנו.

אנחנו עוברים לצד הפלסטיני. השעה כבר עשרה לשבע. יש עוד כ70 פועלים, חלקם הגיעו רק הרגע והם לא מתלוננים על כך שחיכו הרבה זמן. הסטודנטים נדהמים מתחושת הכלא שיש בעצם מבנה המחסום – פילבוקס – גדרות  כחולות – קרוסלה – גדרות תיל – הכל נראה כמו כלא….  אלה משדרות אומרת שהיא מתחילה להבין כמה רע….. תעדיר מרהט מספרת שיותר גרוע במעבר ארז כשהיא פעמיים בשנה (וזה היה מזמן) נכנסה לרצועת עזה לביקורי קרובים…. אופיר מספר שהוא היה ארבע שנים בגולני ו'מה את אומרת?! לא צריכים לבדוק אותם?!'….
אנחנו עוברים לצד הישראלי. במגרש החניה עוד מחכים הטרנזיטים לאחרוני הפועלים. אנחנו הולכים לשרוולים לראות איך נעשית הבדיקה – מסובבים את הקרוסלות ונכנסים פנימה – מכונות השיקוף וקריאת הכרטיסים המגנטיים עובדים במהירות רבה, אך טון הדיבור דרך הרמקולים נשמע מאיים. אלה שואלת אותי למה צריך שאישה תיתן ברמקול פקודות לפועלים הפלסטינים – זה משפיל אותם בתרבות שהם באים ממנה.
אחד מהעובדים נלחץ  מכך שהוא רואה את הבנות מצטלמות שם ורוצה להוציא אותנו מהר החוצה. הוא מדבר עם שלומי, מנהל המעבר, ושלומי אומר 'חכו לנו אני בא לשוחח איתכם'. יצאנו החוצה לשוחח עם שלומי.
שלומי אדיב כהרגלו, מדבר על המעברים האזרחיים ועל העובדה שהם רואים זאת כנתינת שירות. את עצם המבנה שנראה כמו כלא הוא מתרץ בתשובה – זה מה שהצבא השאיר לנו. את העובדה שנשים מדברות ברמקולים אל הפועלים הוא מסביר שעל הפלסטינים להבין שהם מחליפים תרבות וגם כל המוסלמים בצרפת ובארצות סקנדינביה שומעים הוראות מנשים, והבדיקות נעשות כך בכל ארצות הברית. כששרון אומרת לו שהפועלים יוצאים באופן יומיומי, הוא נבוך. ואם היו עוברים יהודים… אבל שלומי מקפיד ליצור יחסי אנוש טובים עם הפלסטינים ונראה שהם די מרוצים מתפקודו.
הוא לוקח אותנו פנימה לתוך המעבר ומראה לנו את השנויים שנעשו במחסום –  הגדרות הפנימיות שהכריחו את הפלסטינים לעמוד צפוף ובטורים – הורדו. הוא מספר לי שעד פברואר ישתנה אופן התפקוד של המחסום  בצורה הבאה – עד עכשיו  השיקוף והרישום נעשים באותה עמדה. החל מפברואר, השיקוף ייעשה קודם ולרישום יהיו 4 עמדות (שתיים יותר מהיום), ולהערכתו זה יפתור את בעיית התורים. שיפור נוסף שהם עומדים לבצע זה פתיחת המחסום משלוש וחצי בלילה ולא מארבע וחצי …. אני מקווה שאכן הם יעמדו בדיבורם.
בכל מקרה, העין האזרחית שצופה בהם ומדווחת חשובה מאוד פה. כל פעם שאנחנו שם, המעבר זורם  יותר מהר. בשבע וחצי כבר אין פועלים. אני מעירה לשלומי שיש איחור של 3/4 שעה מהאמירה שלו שעד רבע לשבע לא יהיו פועלים במחסום, והוא מבטיח שהם עוד יעמדו ביעד. הוא לוקח אותנו למשרדים של המחסום ומציע לנו קפה. אנחנו מוותרים. בדרך אנחנו רואים את השיקוף שעושים לציוד שנמצא במכוניות של מסיעי הפועלים – וגם הכלב המרחרח עובד שם.

התחושה הכללית של החברים בסיור, היא שצריך בדיקות – אבל למה כל כך מעיקה הסביבה שבה נעשה הבידוק?! למה הארכיטקטורה היא כל כך מגבילה ומעיקה וחסרת כבוד?!

כשאנחנו עוברים שוב דרך מחסום כלי הרכב, כבר לא מציצים בנו ונותנים לנו לעבור מבלי לבדוק.

כביש 60

כל הכביש כמעט ריק ממכוניות צבא וממכוניות בכלל.

העבודות על הכביש נמשכות – אנשי שדרות ואנשי העיירות הבדואיות מבינים עכשיו טוב יותר למה הכסף הממשלתי לא מגיע אליהם. החסימות – תלוליות העפר, הבטונדות וקוביות הבטון – במקומן. מבינים שכבר לא צריך יד אדם, מספיק בטונדות כדי  לכלוא אנשים בכפריהם. הילדים לא הולכים היום לבית הספר  – יום החופש האחרון של חג עיד אל אידחה.

סמוע – מונית צהובה נוסעת בדרכי העפר. הנהג שלה נוסע לקראתנו. הוא רואה אותנו עם הנערות הפלסטיניות הישראליות וחושב שיש לו עוד נוסעים…. כך  הצליחו הסטודנטים לראות את ההבדל בנסיעה – על כביש אפרטהיד נוסעות רק מכוניות ישראליות, ודרכי העפר מיועדות לפלסטינים….. וכל זה במרחק של פחות מ20 מטר.

דהריה –  חסימת האבנים  במקומה. הסטודנטים רואים את המיליונרים הפלסטינים החדשים – בעלי החמורים מעבירים שקים של גרעיני חיטה המיועדים לטחינה בשיטת ה" גב אל גב". עוד מקום לצילומים.

דורה אל פאוור – הפילבוקס מאויש. מעט מאוד עוברים ושבים. שני השערים משני צידי כביש 60 – פתוחים.

צומת הכבשים – מעט הולכי רגל עוברים מהצד של יאטה לחברון. 

בדרך, עוד לפני שאנחנו מגיעים לחברון, אני אומרת לסטודנטיות הערביות כמה קשה יכול להיות להן ומספרת על אין ספור הפעמים שלא נתנו לא' הנהג שלנו להיכנס – הוראה של  אנשי קריית ארבע לשומרים ושתתכוננה. 

חברון

השער בכניסה לקריית ארבע היה פתוח. השומר היה עסוק וחשבתי שכבר הכול יעבור ללא בעיות ושא' ימשיך לנסוע, אבל השומר קלט אותנו וביקש מא' לעצור. מזל שהוא מכיר אותנו, והאמין לנו שכל נוסעי הרכב הם בעלי תעודות זהות כחולות. אבל הוא טורח להגיד: 'תעברו מהר דרך קריית ארבע. גם בדרך הלוך וגם בדרך חזור יכולים לעשות לכם בעיות, שם הם לא אוהבים ערבים'. שרה ואמנה שישבו ליד החלון יושבות עכשיו באמצע ונראות מפוחדות. שרון, אלה ואופיר מבטיחים שהם ישמרו עליהן ולי הבטן כבר עושה כאבים גדולים. עברנו במהירות את קרית ארבע – בשער היציאה לא עשו לנו בעיות.

בית המריבה – קיבלנו קפה מבאסם במכולת ליד. החנינו את האוטו והלכנו לשם ברגל. שרה ואמנה שוחחו עם אם המשפחה עם שלוש הילדות היפות שלה. היא מספרת להן על הקשיים. חיילי משמר הגבול מקבלים אותנו בשמחה, ואלה מצטלמת איתם. החיילים ששומרים על הבית כבר לא על הגג – קר – הם שומרים על הבית מהכניסה הראשית שלו. חייל הקרטון למעלה הורד אחר כבוד. המתנחלים לא נמצאים שם בשעה הזאת – איזו הקלה.

מחסומי מערת המכפלה – אין מעוכבים, אבל חיילי משמר הגבול רק רואים אותנו ומיד צועקים "אסור לערבים להיות כאן". בעקבות מעשה הטרור הנפשע של ברוך גולדשטיין הוקמה ועדה בראשותו של השופט מאיר שמגר, אשר קבעה הסדרי הפרדה מוחלטים באזור מערת המכפלה. הסוחרים הפלסטינים במקום מקבלים אישורים מיוחדים, לא' הנהג שלנו, לאחר ויכוחים, ניתן להיכנס לאזור, אבל כשראו את שלוש הנשים הצעירות הערביות הישראליות קפץ להם הפיוז. קצת התעלמתי מהם כי כולנו נורא רצינו לשירותים –  והשירותים היחידים הנסבלים באזור הם שם – באזור אסור לערבים.

הבנות הלכו לשירותים בליווי של חיילי משמר הגבול. שרון אמרה שזו הייתה לה חוויה חד פעמית – ללכת עם ליווי של חייל לשירותים… אלה אמרה שעכשיו היא מבינה למה הגיע לה קאסם לבית בשדרות ואי אפשר היה להפריד אותה מאמנה, שלא הפסיקה לרעוד. ואני לא מבינה למה לא מתייחסים לכל נושאי תעודות הזהות הישראליות באופן שווה. כששרון שאלה את החייל ומה הייתם עושים אם זה היה ערבי נוצרי, התשובה היתה – כרגיל – אני רק ממלא הוראות …..

שכונת אברהם אבינו 

רציתי להראות לסטודנטים את בית משפחת שראבטי והחומה שמסביבו, את קיר ההנצחה לשלהבת פס, את הפילבוקס מעל שכונת אבו סנאן, ואת הבית ההרוס במרומי הגבעה מעל בית הקברות. א' החנה את הטרנזיט ושלומית נשארה איתו כי לא משאירים ערבי לבד בשטח שם. אנחנו הלכנו לכיוון השכונה. במחסום שלידה– כ15 חיילים מגדוד שמשון של חטיבה 900.  הם חדשים בחברון מתחילת שבוע שעבר. אני מצהירה על כוונותי, והם אומרים 'בסדר' ואפילו מראים את הדרך. אני רק מתחילה להסביר, והג'ינג'י עם הכיפה הצבעונית יוצא מהשכונה וצועק אל החיילים 'תעצרו אותם!'.
אלי הוא מסנן "את מחסום ווטש – זונה של ערבים". מיד מצטרף אליו עוד אחד ושניהם במכשירי הקשר שלהם אל החיילים  "תעצרו אותם – אסור לערבים להיות שם! אסור לערבים להיות שם". החיילים לא מהססים לרגע – לא מבינים שאסור להם לקבל פקודות מאזרחים –  ועוצרים אותנו.
כשאופיר מנסה להמשיך ללכת החייל תופס אותו. שרה ממשיכה ללכת והוא תופס אותה. הוא מבקש רק מהערביות את תעודות הזהות שלהן. כמובן שכולנו נותנים בו ברגע את התעודות של כולנו. אל שני המתנחלים הראשונים שהיו שם הצטרפה כבר החבורה הקבועה: דויד הצלם, חיים מלמטה, ועוד כמה שאני לא מכירה. מתקבצת חבורה שלמה. עוד קללות נשפכות לעברי – בת זונה וכו' (אותי כבר מכירים שם). הערביות עומדות שם המומות מול נחשולי האלימות, החיילים מדברים עם המ"פ שלהם ועם המ"מ שלהם, וכולם אומרים להם תעכבו אותם שם עד שתבוא משטרה. הטיעונים הרגילים שלנו – על הסימביוזה האסורה עם המתנחלים, שהם לא יכולים לקבל פקודות מאזרחים – נהדפות. 'אנחנו חדשים כאן, הוא הרבש"צ  (רכז ביטחון שוטף), אתם מהווים סכנה', וכל כיסוחי התחת הרגילים. להודות בטעות בשיקול הדעת הם לא מוכנים. אפילו שגם הם יודעים שאם היינו מגיעים בשקט למכונית אירוע לא היה מתרחש, והכל סתם….  סתם חוץ מגזענות ושנאת ערבים של המתנחלים – שנאה תהומית וחסרת פשרות. בויכוח שמתנהל בין המתנחלים לבין הסטודנטים מתרחש דבר מה מוזר –  אופיר שהיה ימני בדעותיו – חושב שעכשיו צריך רק הידברות, רק הידברות. גם אלה לא מבינה כל הזמן למה השנאה הזאת…..

חיים אומר לאופיר – תכסח אותם! תוריד TNT  על עזה ולא יהיו לך יותר קאסמים על שדרות – על הבית שלך.

בינתיים אנחנו מחכים שם יותר מחצי שעה  לבוא המשטרה – אני מרימה טלפון למפקד החטיבה שלא עונה לי. אני משאירה הודעה.

כשהמשטרה מגיעה (במקרה הזה משמר הגבול) – אני מכירה את השוטר וגם אלה הכירה בג'יפ של משמר הגבול חבר'ה משדרות. הם די מתנצלים על מה שקרה, רושמים את תעודות הזהות ומחכים לאישור. אני מבקשת מהחייל שנעלה כולנו לטרנזיט, נמשיך בסיור ונבוא לקחת אחר כך את התעודות. הוא מסכים בהתחלה ואחר כך מתחרט, אבל המהומה קצת יורדת. אמנה לא מפסיקה לבכות. אחרי 3/4  שעה מוחזרות לנו התעודות ואנחנו ממשיכים בסיור.

מחסום תרפ"ט – אין עוברים ושבים. 
מחסום תל רומיידה  – מאוייש כרגיל אבל לא נבדק אף אחד. למעלה ליד בית הקברות מניחים הפלסטינים קו טלפון וחיילי שמשון שומרים עליהם.

אני מוצאת את עצמי אומרת: "בין הערבים אני מרגישה יותר בטוח". טיפה צוחקים כולם, אבל המועקה בלב נשארת.

מחסום בית המרקחת  – ילדים קטנים מסתובבים עם שקיות ובגדי חג וחוצים את המחסום הלוך ושוב –  משחקים עם החיילים.

אז חוץ מהאירוע הזה – חברון, כרגיל באזור H2, שוממת – ואין מראה עיניים ותקרית כזאת כדי להבין את הכול – כל הסבר נוסף כבר היה מיותר וכולנו רצינו הביתה.

בדרכנו הביתה מצלצל אלי דובר מפקד החטיבה. מספר שבזמן שהיה האירוע בשכונת אברהם אבינו הוא היה בישיבה יחד עם אנשי הוועד היהודי בחברון, ושמע את הסיפור מהם.

המתנחל שקילל אותי ידוע כמשוגע ושאני לא אשים לב אליו…

החיילים כבר קיבלנו נזיפה, רועננו הנהלים, וכל אזרח ישראלי יוכל להסתובב שם – גם אם הוא ערבי. מכולם תילקח תעודת זהות, רק כדי לבדוק שהיא כחולה ולא חס וחלילה פלסטינית. ברגע שיתברר שאכן בידי הערבי תעודת זהות כחולה היא מיד תוחזר לו.

אשרי המאמין שכך יהיו פני הדברים…. והסימביוזה בין המתנחלים והצבא לעולם נמשכת……

סוף