דרום הר חברון וחברון, יום א’, 6.11.05, בוקרמשקיפות: אילנה ל., פאולה ר. (מדווחת)06:45 – 11:00התרשמתי במשמרת זו מהיחס הקשוח של החיילים, חיילי משמר הגבול במיוחד, כלפי התושבים, מה שבא לידי ביטוי גם ביחס כלפינו, “שמתייחסות רק לפלשתינאים”. בסנסנה שב”חים הוכנסו למכלאות האוהלים ולא העזו לזוז ממקומותיהם במשך שעות. במחסומים עוכבו תושבים (אמנם מועטים) באופן שרירותי. השב”כ מצדו אינו זמין.באשר לבי”ס קורדובה – קשה להשתחרר מהרושם שמטרת חסימת העלייה במדרגות לביה”ס היא השפלה, (כשם שנכחתי פעם בהצבת מחסומים שאילצו תושבים ללכת רק על המדרכות הצרות לאורך קירות החנויות הנעולות של השוהדא.) הטרור שמוטל על בית-הספר משתקף, נדמה לי, גם בעובדה שאין מעזים למחוק את כתובות הנאצה שהמתנחלים כתבו בכניסה לבניין. סנסנה – 07:00 ו- 10:30-11:00 חלפנו על-פני המחסום בבוקר, מבלי שעצרנו לראות אם יש מעוכבים בשני האוהלים שמוצבים בצד. (מיהרנו לחברון, לבי”ס קורדובה, כדי לפקח על מעבר תלמידות ביה”ס). בדרכנו חזרה, הבחנו שבשני האוהלים הגדולים מצטופפים כשבעים איש, פועלים, שככל הנראה הסתכנו בניסיון למצוא יום עבודה. לא יכולנו לדבר עמם, כי משמר הגבול שמוצב במקום, לא נתן לנו להתקרב אליהם: “שטח צבאי סגור”, ו”אל תפריעו לנו במילוי תפקידנו”. לפני שהרחיקו אותנו, הפועלים עוד סימנו לנו שהם עצורים כבר 4 שעות. שוטרי משמר הגבול, מפקדם, והחבורה כולה – אזרחים, מתנדב וחיילים – גילו כלפינו עוינות רבה, וכשביקשנו לדעת ממתי הם מעוכבים וכמה זמן, נענינו בגסות שאין זה מתפקידם לתת לנו כל אינפורמציה. בכל אוהל ניצב שוטר, שומר על הפועלים הכורעים על הארץ.לא הצלחנו לעשות דבר למען שחרור הפועלים. טילפנו למפקדה הראשית של משמר הגבול. הקצינה הממונה ע’ שהייתה עסוקה, חזרה לאילנה כשכבר היינו בבית ומסרה שאמנם זכותם של השוטרים לא לשתף פעולה אתנו. אך, היא אמרה ששוחחה עם מפקד המחסום והעמידה אותו על-כך שארגון מחסום ווטש הנו ארגון מוכר על-ידי הצבא, ושיש להתנהג עם נציגותיו בהתאם. לדברי הקצינה, שהמעוכבים, כ-70 במספר, לא יוחזקו למעלה משלש שעות. . דורה אל פאוואר – מחסומי בטונדות על הכביש משני הכיוונים (במקום דוקרנים) וחיילים בודקים תעודות. אין מעוכבים. בעמדה ניצב חייל עם רובה בזווית 90 מעלות.צומת הכבשים – תנועה רגילה.חברון 07:30 – 10:00נכנסנו דרך שער אליאס. כאמור, המטרה הראשית בכניסה לחברון היה להבטיח שלילדות, בדרכן לבית-הספר, לא יאונה רע. ובדיוק למטרה זו, השכימו בבוקר המתנדבים מהארגונים הבינלאומיים, ופרשו שרשרת של הגנה ושל רצון טוב, במרחקים קצובים לאורך השוהדא, במעלה המדרגות הרעועות לבית-הספר (שכן העלייה במדרגות הנוחות המובילות לבית-הספר, שמצויות 10 מ’ מהעלייה המשובשת, חסומה על ידי תלתלי תיל), ועד מעלה תל-רומיידה. מרי מאוסטרליה, אשה חייכנית ולבבית בת 74, כבר “זכתה” בבעיטה מבריון מתנחל קטן. החיילים ראו, אך לא התערבו.במחסום שלפני העלייה לכיוון תל-רומיידה נחרד חייל כשראה שאילנה ניגשת לבדוק אם יש אפשרות לעבור את המחסום מבלי שילד מבוהל או אישה הרה ייאלצו לעבור בבודקה את השיקוף. כן, הוא אמר, במידת הצורך הוא מאפשר.מחסום נוסף עם צריף שיקוף נמצא בצד השני של רחוב השוהדא, אחרי כיכר גרוס מאחורי החניון למערת המכפלה. עמדה זו חוצצת בין עיר הרפאים ובין שכונת רג’בי ואבו-סנאן. התושבים חייבים לעבור בצריף דרך השיקוף, וראיתי שיש הקושרים את חגורתם מחדש ביציאה. יכול להיות שהיה עליהם להסיר, כי המכונה צפצפה. שלשה מעוכבים. “זו זכותנו, לעכב תושבים, לפי שיקול דעתנו, באופן אקראי, ולמסור לשב”כ את מספרי תעודותיהם, לבדיקה”. השב”כ לא מיהר לענות. לדברי התושבים, הם מעוכבים כבר שעה. החיילים לא נראו מוטרדים מכך. אמנם המפקד אמר שבדרך כלל הבדיקה אורכת לא למעלה מחמש עד עשר דקות, אבל זכותם לעכב גם לשלש שעות. (פרק הזמן הזה – זכותם לעצור מעוכבים לשלש שעות חזר ונשנה במחסומים). אחד המעוכבים השתחרר כשהראה לחייל עוד איזה מסמך ששלף, ולדברי החייל הוא שוחרר, כי החליט שהגיע זמן. אילנה מסרה לשני הנותרים את מספר הטלפון שלה וביקשה שיתקשרו אליה כשישוחררו. (הם לא התקשרו.)בדרך לחניון, ראינו שלשה מעוכבים ליד עמדה של חיילים משמר גבול. השוטרים גילו עוינות רבה, וגם הם דיברו על זכותם לעכב את מי שנראה להם חשוד עד שלש שעות, ובמיוחד לאור “האירוע” שהתרחש. מהו האירוע? דקירה! ומתי זה קרה? לפני חצי שעה! ובכן לא דקירה ממש, אבל היה סכין. מי איים? ילדה. בתיקה נמצא סכין. אירוע! גם כאן ניסינו להתקשר לדרגים הגבוהים. השלשה שוחררו. מחסום זיף – הזרוע אמנם פתוחה, אך בטונדות חוסמות את הדרך. כמו-כן הוצב מחסום על הכביש.לאורך כביש 317 מערכת סלעים חוסמת את העלייה לכביש, פרט לתלוליות הרגילות.