דרום חברון, יום ה’ 4/11/04, בוקרמשקיפות עדנה ש., יעלה מדווחת (עברית + אנגלית)סיכום: יום שקט, בדיקת תעודות של צעירים בצומת הכבשים, הוספת גבעות עפר באיזור צומת הכבשים, יותר חיילים מהרגיל בשטח. יצאנ משוקת ב 6:50, חזרנו 9:30. חסום על הקו הירוק מאויש על ידי אנשי משמר הגבול. לא מבקשים תעודותדורה-אל פוואר, המחסום פתוח. צומת הכבשים: חלק מהמוניות מכיוון יאטה מגיע עד לכביש הראשי – דרך שביל עוקף, הלוקח 10 דקות נסיעה. עדיין אין אפשרות למוניות להגיע עד לכביש בדרך הישירה, ורוב האנשים חוצים את המחסום בהליכה הארוכה המחויבת בגלל שאין אפשרות נוחה למוניות להתקרב לכביש משני צידי המחסום.יש האמר ובודקים תעודות. “באופן אקראי” נאמר לנו. כשהגענו עמדו 4 גברים וחיכו לקבל תעודות חזרה. לדברי המחכים הם מחכים 10 דקות, לדברי הקצין הם מחכים פחות. לטענתו, באם לא יקבלו את התשובות מהמוקד תוך 10 דקות, הוא ישחרר אותם בלי תשובות. התשובות מגיעות תוך 15 דקות, והצעירים מקבלים את התעודות וממשיכים בדרכם. שני רוכבי וספות (לוחיות ישראליות, הנהגים אזרחי השטחים) שמנסים לעבור דרך המחסום נעצרים לבדיקת תעודות. הקצין נוהג גם בפלסטינים וגם בנו בנימוס ובאדיבות. הערימו ערימות עפר חדשות, בגובה כמה מטרים, ובאורך כמה עשרות, סביב צומת הכבשים. כששאלנו למה, הקצין אמר שההחלטה הייתה בדרגת מח”ט, ולא משתפים אותו בהסברים. נראה שהצבא רוצה להקשות על מעבר בין יאטה לחברון, שלא דרך המחסום. יש תלונות של נהג מונית על לקיחת מפתחות. על פי הקצין אסור לחיילים לקחת מפתחות של מכוניות ומוניות. מותר למשטרה, ורק אם יש סיבה לכך – כמו אי-תשלום של חוב. איש בשם ב’ עוצר לדבר איתנו. מספר שהוא סטודנט באוניברסיטה הפתוחה בירושליים (קודס) ופעיל שלום, ומעונין ליצור קשר עם אנשי שלום בישראל. נתתי את מספר הטלפון שלי ושל חגית. וביקש שניצור קשר?)8:15 הגענו לבית הספר לבנות, הבנות כבר בבית הספר, ואין חיילים.בשער ההומניטרי עומדים חיילים ועושים “בידוק אקראי” למכוניות שעוברות על כביש 35 מערבה.גשר חלחול חברון פתוח. השער מכביש 35 לכביש סגור. ג’יפ צבאי נמצא, והקצין מסביר לנו שהשער סגור כדי לוודא מעבר חופשי מהפילבוקס על הגשר לכיוון הכביש במידה ויידרש פינוי מהיר או משהו דומה. העובדה שכשהגענו מספר מוניות עלו על הדרך המחברת את כביש 35 עם הגשר, אך נאלצו לרדת ולחזור כלעומת שבאו, מראה שהשער לעיתים פתוח ולעיתים סגור.חלחול מזרח פתוח והתנועה עוברת הכי מהר שאפשר בתוך השער הצר. החיילים לא מפריעים. חזרנו באותה הדרך. לא היו צמתים עם “בידוקים” בדרך חזרה. היו הרבה יותר ג’יפים, האמרים, וחיילים בכביש הפעם מכרגיל. וגם היו יותר מוניות פלסטיניות על כבישי האפרטהייד מהרגיל. ניסיתי לברר גם עם נהגי המוניות, וגם עם אנשי הצבא, למה יש מוניות על הכביש, אבל עדיין רוב נהגי המוניות לא עולים על כבישי האפרטהייד. לא קיבלתי תשובה ברורה מאף אחד. נראה לי שהנהגים שעולים על כבישי האפרטהייד, מצד אחד מותר להם (לפעמים, ולא ידוע מראש מתי מותר ומתי אסור) אבל הם מסתכנים בכך שיש אפשרות גבוהה יותר שיעצרו באופן שרירותי על ידי הצבא או המשטרה הישראלית, אז הרוב נמנעים מלנסוע על הכבישים האלו.