שלושה ימים נמשך הפוגרום שערך הצבא במחנה הפליטים קלנדיה, שלושה ימים של פלישות לבתים, של ירי, של השחתת רכוש ושל ביזה.
שלושה ימים שבהם לאלפי התושבים לא היה יום ולא לילה. רק פחד וכאב.
שלושה ימים שבסופם נמנו עשרות עצורים ופצועים רבים אושפזו בבתי חולים.
באתי לפגוש את הקורבנות הישירים והעקיפים ולמדתי שכולם קורבנות ישירים, כולם נפגעו אם בגוף ואם בנפש, הפורעים לא חסו על ילדים נשים וגברים, לא עליהם ולא על ביתם ועל רכושם.
אין די מילים לתאר את השקט שאחרי הסערה.
אין די מילים לתאר את תחושות האנשים שנפרצה דלת ביתם, שנעליי קלגסים בעטו בהם בנשותיהם ובילדיהם, שכתות רובים היכו בגופם, שגורשו מביתם שהופקע מרשותם וחיילים אכלסו אותו, חיילים שהרסו שברו וגנבו חפצים יקרי ערך וכסף מזומן.
בעל מונית סיפר שמצא את ארבעת צמיגי המונית מנוקבי ירי,
אחר סיפר שאולץ, הוא ובני משפחתו לעזוב את הבית למשך לילה שלם, משהורשו לשוב גילו שחסכונותיהם נבזזו ורהיטיהם נשברו.
לא רק במחנה הפליטים טיפל הצבא, החמושים פשטו גם על חנויות ועגלות רוכלים סביב מתחם המחסום, החרימו, השיתו קנסות על בעליהם והחתימו אותם על מסמך האומר שאם ישובו עם סחורתם ילקחו לכלא.
יש מהם שמסכנים את חירותם וחוזרים עם מרכולתם לזמנים קצובים ועוזבים ושוב. בני הבית צריכים לאכול, לא ככה?
מאז תחילת השבוע מה שבולט בצדו המזרחי של מתחם המחסום זו העזובה והשקט הצועק.

בדרך חזור, כשכבר עברתי בהצלחה את הבידוק הלאומי ונמצאתי ראויה לחצות את המחסום, אמר לי מאבטח שזה מאד מסוכן ליהודיות להיות שם, בקלנדיה.
“רק אם באים חמושים ולבושים במדים” עניתי,
“זה כן מסוכן”, אמר שוב, “אני יודע, נלחמתי בעוטף ואני יודע” השיב,
“נלחמתם בעוטף אבל לא הגעתם לניר עוז” עניתי,
“מי זה ניר עוז?  אני לא מכיר את ניר עוז”, אמר החמוש.

ואני מה? נסתתמו טענותיי והלכתי חושבת שהבורות הזו אינה אשמתו של בן שיחי, היא מלמעלה, בכוונת מכוון.