הבוקר התחיל בתוך ענן בגדה המערבית לאורך כביש 5. בירידה לבקעה רואים סימן לשמים.

אנחנו בדרך לחמאם אל מליח. מכונית עמוסה, פוגשים בחמרה בכביש את מחמוד של התותים. חבר. ממשיכים. מחפשים מקום לקנות מזון. בהתנחלות בקעות עוד לא פתחו את המכולת. בעטוף הבוץ לא מאפשר ירידה מהכביש. ממשיכים עד מייתה. במייתה נפגוש במשפחות שהכרנו לפני שבוע. נוריד אופניים לקטנטנים וגרביים חדשות לרמדאן. הבוץ שולט במצב. כמו במזרח התיכון. קיבלנו הסברים שיש בוץ אדום ובוץ חום. באדום לא כדאי להיכנס אבל היינו כבר בתוכו. עם המכונית. והיא שקעה. לא נאריך את הסיפור, בכוחות משותפים חלצנו אותה.

בהמשך היום חזרנו למיתה כי בשבוע שעבר המתנחלים בנו לפרות שלהם גדרות, בנו לעצמם גם מגורים לחיים בתוכם והפרות משוטטות כל הזמן לאורך ולרוחב השטח שמחוץ לגדר ומעבר לכביש. אחד מהם, נכנה אותו ‘המתנחל והטרקטורון’, עושה סיבובים כל היום וגם בלילה להפחיד את המקומיים. וגם מצליח. לפרות אין כוונות רעות אבל הן גומרות על המרעה של הכבשים בנות במקום.

תושבי המקום, הפלסטינים, זקוקים לשמירה כי אין להם קול. כלומר יש, אבל עדיף שלא ישמיעו אותו. שני מתנדבי חו”ל ישנו אצלם, כלומר שמרו עליהם בלילה, ואנחנו החלפנו אותם בבוקר. עברנו מחמאם למייתה, להיות עדות לאותן פרות פולשות שהגיעו גם לשם.

כל המשמרות שלנו באזור זה ריצה אחרי טרקטורונים ופרות, ושמיעת סיפורים מסמרי שיער על חדירות של חיילים באמצע הלילה לתוך מתחמי מגורים. על הרס של הקיים. על רוע בלתי נסבל ובלתי מובן בעליל. על חוסר אונים. ועל שאלות שנשלחות לחלל, שלא מספק תשובות.

הבוקר התעוררתי והמילים שדיברו לי בראש היו דונם ועוד דונם רגב אחר רגב כך נבנה אדמת ההר מצפון עד נגב, והבנתי שוב שלא הבנו מה אנחנו (ההורים שלנו) עושים.

פגישה מפתיעה היתה לנו היום בחמאם אל מליח. הגיעה מכונית, לוחית זיהוי צהובה (ישראלית), חנתה לידנו וממנו יצאו שלושה בחורים דתיים. כיפה קטנה.
ישבנו בזולה בחוץ עם המשפחה סביב מדורה מחממת ושתינו תה חם בלי הפסקה. אחרי שהסתבר שהם לא מתנחלים שבאו להזיק הזמינו אותם לקפה. סיפרו שהם מורים בבית ספר דתי ‘לייט’ בירושלים, שעושים טיול הכנה לקראת טיול בית ספר ובדרך נזכרו שבחמאם יש מעיין מים חמים. ממש באו להתחמם במים החמים.
מחמד שאיתנו הסביר להם שהמים החמים נגמרו לפני 15 שנה. לא סיפר למה, אבל דפנה תמיד מסבירה שהיהודים ידעו לחפור בורות יותר עמוקים ולגרום למי המעיינות הפלסטינים לרדת לבורות של היהודים. וכך המעיין החם הוא היום מעין אכזב.
סיפרו שהם ימניים (בנט בגדול) שסולדים (כמונו) מהאלימות היהודית המתפרצת. אבל לא פועלים נגדה. מורים בבית ספר. זהו. חמודים. ציונים טובים. “למרות שהארץ שייכת לנו אני מבין שיש כאן גם אנשים אחרים.”

לאחר שכבר חזרנו הביתה היו קריאות לעזרה בווטסאפ נגד המתנחל עם הטרקטורון, שהפעם ממש נכנס למגורים בחמאם ומציק להם.

במאהל אחר היה מתנחל שאמר ליושבים בו אם אתם לא מסתלקים נהרוג אתכם. ככה.

הבוקר התחיל בתוך ענן בגדה המערבית לאורך כביש 5. בירידה לבקעה רואים סימן לשמים.
אנחנו בדרך לחמאם אל מליח. מכונית עמוסה, פוגשים בחמרה בכביש את מחמוד של התותים. חבר. ממשיכים. מחפשים מקום לקנות מזון. בהתנחלות בקעות עוד לא פתחו את המכולת. בעטוף הבוץ לא מאפשר ירידה מהכביש. ממשיכים עד מייתה. במייתה נפגוש במשפחות שהכרנו לפני שבוע. נוריד אופניים לקטנטנים וגרביים חדשות לרמדאן. הבוץ שולט במצב. כמו במזרח התיכון. קיבלנו הסברים שיש בוץ אדום ובוץ חום. באדום לא כדאי להיכנס אבל היינו כבר בתוכו. עם המכונית. והיא שקעה. לא נאריך את הסיפור, בכוחות משותפים חלצנו אותה.

בהמשך היום חזרנו למייתה כי בשבוע שעבר המתנחלים בנו לפרות שלהם גדרות, בנו לעצמם גם מגורים לחיים בתוכם והפרות משוטטות כל הזמן לאורך ורוחב השטח שמחוץ לגדר ומעבר לכביש. אחד מהם נכנה אותו ‘המתנחל והטרקטורון’, שעושה סיבובים כל היום וגם בלילה להפחיד את המקומיים. וגם מצליח. לפרות אין כוונות רעות אבל הן גומרות על המרעה של הכבשים בנות במקום.

תושבי המקום, הפלסטינים, זקוקים לשמירה. כי אין להם קול. כלומר יש, אבל עדיף שלא ישמיעו אותו. שני מתנדבי חו”ל ישנו אצלם, כלומר שמרו עליהם בלילה, ואנחנו החלפנו אותם בבוקר. עברנו מחמאם למייתה, להיות עדות לאותן פרות פולשות שהגיעו גם לשם.

כל המשמרות שלנו באזור זה ריצה אחרי טרקטורונים ופרות, ושמיעת סיפורים מסמרי שיער על חדירות של חיילים באמצע הלילה לתוך מתחמי מגורים. על הרס של הקיים. על רוע בלתי נסבל ובלתי מובן בעליל. על חוסר אונים. ועל שאלות שנשלחות לחלל שלא מספק תשובות.

הבוקר התעוררתי והמילים שדיברו לי היו דונם ועוד דונם רגב אחר רגב כך נבנה אדמת ההר מצפון עד נגב, והבנתי שוב שלא הבנו מה אנחנו (ההורים שלנו) עושים.

פגישה מפתיעה היתה לנו היום בחמאם אל מליח. הגיעה מכונית, לוחית זיהוי צהובה (ישראלית), חנתה לידנו וממנו יצאו שלושה בחורים דתיים. כיפה קטנה.
ישבנו בזולה בחוץ עם המשפחה סביב מדורה מחממת ושתינו תה חם בלי הפסקה. אחרי שהסתבר שהם לא מתנחלים שבאו להזיק הזמינו אותם לקפה. סיפרו שהם מורים בבית ספר דתי ‘לייט’ בירושלים, שעושים טיול הכנה לקראת טיול בית ספר ובדרך נזכרו שבחמאם יש מעיין מים חמים. ממש באו להתחמם במים החמים.
מחמד שאיתנו הסביר להם שהמים החמים נגמרו לפני 15 שנה. לא סיפר למה, אבל דפנה תמיד מסבירה שהיהודים ידעו לחפור בורות יותר עמוקים ולגרום למי המעיינות של הפלסטינים לרדת לבורות היהודים. וכך המעיין החם הוא היום מעין אכזב.
סיפרו שהם ימניים (בנט בגדול) שסולדים (כמונו) מהאלימות היהודית המתפרצת. אבל לא פועלים נגדה. מורים בבית ספר. זהו. חמודים. ציונים טובים. “למרות שהארץ שייכת לנו אני מבין שיש כאן גם אנשים אחרים.”

לאחר שכבר חזרנו הביתה היו קריאות לעזרה בוצפ נגד המתנחל עם הטרקטורון, שממש נכנס למגורים של חמאם ומציק להם. במאהל אחר היה מתנחל שאמר ליושבים בו אם אתם לא מסתלקים נהרוג אתכם. ככה.