ראס אל עין

אנחנו עושים משמרות (נוכחות מגינה) בקהילות פלסטיניות שונות מסביב לשעון על מנת להגן על התושבים מתקיפות מתנחלים, אשר מקבלים גיבוי ותמיכה מהצבא ומהמשטרה.

היום ב 07:30 החלפנו את הפעילוֹת שעשו משמרת מגינה בראס אל עין באזור עוג’ה. תושבי המקום תרמו למסתכלים לכיבוש בעיניים סככה על גבעה המשקיפה על הכפר, בו מתגוררות כ-100 משפחות, כדי שנוכל לשהות בה ואפילו לישון בה. בסככה יש Cooler שלא ממש מקרר בחום הזה אלא יותר מעיף לעברנו אוויר לוהט. וכן מקרר, גז, מיטות וכמובן שולחן וכיסאות. מלבד החום המטורף, המקום מאוד נוח.

בסביבות השעה 15.30 ראינו שני עדרי צאן יורדים מכיוון המאחז האלים לעבר הבתים המערביים של הכפר, אותו מכנים סלאמה (ע”ש אחת המשפחות המתגוררות שם). נסענו לשם שלושתנו ומצאנו מתנחל קטין ושמו דביר מצעיד את העדרים אל בתי הפלסטינים על ידי השלכת אבנים. בן, נאוה ואני עמדנו בינם לבין הבית הפלסטיני, מושיטים ידיים על מנת לעצור אותם ורצים בחום הנורא מצד לצד. בשלב מסוים גם אני הטלתי לעברם אבן, כמובן מבלי לפגוע. המתנחל מייד צילם את זה וצלצל לצבא ולמשטרה (וזאת אחרי שהוא מיידה בעדר כבר חצי שעה אין ספור אבנים).

בתחילה הגיעו ארבע חיילות, שניסו לגרש אותנו והצדיקו את קירבתו המאיימת של המתנחל. בהמשך הגיע מפקדם מג”ד האזור, שדי, שהמציא סיפור כאילו בן ציון פירק את הבתים של מערג’את, כפר של 150 משפחות שרבש”ץ מבואות יריחו עם עוד מתנחלים וביחד עם הצבא גירשו שבוע קודם לכן. התפתח ויכוח קולני בין בן ציון והמג”ד ואז הגיעה המשטרה בפיקודו של אופיר אהרונוביץ (לא מבינה בדרגות אז אינני יודעת מה דרגתו). איך שירד מהמכונית דרש את תעודות הזהות שלנו על מנת לעצור אותנו. העבירה “התעללות בבעלי חיים והפרת הסדר הציבורי” (שהרי הסדר הציבורי לדעתו, הוא שהמתנחל והעדר שלו ייכנסו לבתי הפלסטינים המבועתים המסתתרים בהם). תוך כדי הוויכוח זרק המתנחל שוב אבנים על העדר וכשהצבענו על כך, השוטר הכחיש. בן ציון סירב להיעצר, כי הרי ברור שמטרת המעצר היא להרחיקנו מהשטח כדי לאפשר למתנחלים יד חופשית להתעלל בפלסטינים. אופיר קרא לשוטר נוסף וחייל, שהגיעו איתו ואזקו את בן ציון וגררו אותו לניידת (מלאכה לא קלה, כי בן הוא גדל מידות). הוא לקח לנו את הטלפונים (בטענה שהטלפון מכיל עדויות) והשאיר את נאווה  לבד בשטח, בלב אוכלוסייה שלדעתו היא עוינת ואפילו מסוכנת.. לי לא הרשו אפילו לקחת מים.

כשנסענו לתחנת המשטרה בגבע-בנימין, עברנו ליד הכפר הנטוש מערג’את באור אחרון, והמראה של הבתים ללא דלתות וללא חלונות ובעיקר ללא כל האנשים היקרים שגרו בו עד לפני שבוע – היה קורע לב.

בתחנת המשטרה נלקחו ממני כל חפצי, אפילו השעון, ובפקודת אופיר שוטרת ערכה בי חיפוש גופני כולל באברים מוצנעים. זה הביך מאוד את השוטרת. מעניין שהוא לא דרש שיעשו חיפוש על בן. אולי כי המטרה הייתה להשפיל אותי, כאשה. במשך כל הזמן הזה הטלפון שלי צלצל ללא הרף. זה היה יום הולדתו של בעלי וקבענו להיפגש אחרי המשמרת, השעה התארכה (הייתי עצורה עד 22.00) ובשום אופן לא איפשרו לי לענות ולו רק כדי להרגיע אותו. החקירה הייתה עניינית ובסופו של דבר בעשר שיחררו אותי לאחר לקיחת טביעת אצבעות, DNA וכו’ והחזרת הטלפונים. אני דרשתי לקבל את הטלפון של נאוה, שלא היתה כל הצדקה לקחת אותו ממנה. אבל עכשיו התעוררה בעיה – איך אצלצל אליה כדי שתבוא לקחת אותי? כמה טלפונים לפעילים שהיה לי המספר שלהם והגעתי לדורון מיינארט שהיה במשמרת לילה בראס אל עין.

נאוה חששה לנסוע לבד למשטרת בנימין, כי לא הכירה את הדרך הפתלתלה והחשוכה ודורון התנדב לנסוע לפניה ולהביאה בשלום למשטרת בנימין. חיכינו לבן ציון ולקחנו אותו איתנו לתל אביב. הגענו הביתה בחצות, יום ההולדת של בעלי נהרס, אבל כל זה כאין וכאפס לעומת לחוות מקרוב במשטרה שעובדת בשביל המתנחלים ולא מהססת להפר את החוק ולעצור מעצרי שווא, במטרה להרחיק פעילי שטח ולאפשר למתנחלים יד חופשית לגנוב, לפרוץ ולהטיל אימה בפלסטינים.