יום שקט במיוחד. הרחובות בכפרים בהם עברנו כמעט ריקים מאדם.
במעבר שומרון מזרחה בדקו מכוניות משומשות לוודא שאינן גנובות.

בזעתרה/תפוח  עמד ג'יפ מג"ב ועצר לרגע קצר מכוניות בדרכן לכיוון חווארה. בדרכנו חזרה עמד ג'יפ עם פניו לכיוון רמאללה. בזמן שהיינו שם לא עצר איש.
 

בזיתא חיכו לנו הנשים בקבוצות ללימוד עברית וחריזה, וכעבור שעה וחצי המשיכו מרביתן לשעת התעמלות. כמו תמיד, השמחה שלהן לקראתנו וקבלת הפנים החמה ממחישות עד כמה הכל היה צריך ואפשר שיהיה אחרת.

קבוצת הנשים בכיפ'ל חארת', שעם שתי הרכזות שלהן נפגשנו לפני שבועיים במטרה לבחון אפשרות לפתוח בפעילות עימן, החליטו שאינן מעוניינות בכך. התשובה שלהן שנמסרה לנו (לא נפגשנו ישירות עם הנשים) היתה שאין להן זמן.

התחושה שלי היא שלא מדובר רק בזמן, אלא באי-רצון להתחבר אלינו, נשות העם הכובש. אפשר, כמובן, להבין אותן.

אחת הרכזות (אחות) החיה בקירה אמרה שהיא רוצה לבדוק אם קבוצת הנשים בקירה תהיה מעוניינת בפגישה איתנו.