הגענו לעזון עתמה בשעה 06:30.
היו שם כ-50 אנשים שחיכו בתור. שני חיילים בדקו ניירות ותיקים. זמן ההמתנה לכל איש היה בערך 20 דקות.פלסטיני עובר ואומר שהחיים לא קלים. הוא עובד באחת מן ההתנחלויות השכנות ולוקח לו שעתיים להגיע לעבודה במקום חצי שעה בגלל המחסומים.אחר עובר ואומר לנו שכאשר אנו נמצאות החיילים מניחים לפלסטינים לחכות זמן ארוך יותר, וזה נשמע לנו מוזר, כי בדרך כלל הם אומרים לנו את ההיפך.עזבנו בשעה 07:20 ואז כבר לא היה כלל תור.

צומת זעתרה
הגענו ב-07:40. היו שם בערך 15 מכוניות שחיכו בתור. החיילים כמעט ולא בדקו אותן. אחרי כמה דקות החיילים פתחו מסלול נוסף והכול זרם.החיילים עצרו באופן אקראי מכונית אחת ובה 3 אנשים. הם בדקו אותם בדקדקנות במשך כרבע שעה. הם אפילו הרימו את המושבים במכונית כדי לבדוק מתחתם, ואז הניחו להם להמשיך בנסיעה.המחסום בצד מערב היה סגור.

עזבנו שם ב-08:10 כאשר כבר לא היה תור.

בשעה 08:20 הגענו למחסום חווארה.
היו מעט מאוד מכוניות בחנייה וגם מעט נהגי מוניות. במחסום כמעט ולא היה תור של אנשים.

עברנו למחסום של כלי הרכב וחייל פנה אלינו ואמר שהמקום הוא שטח צבאי סגור וביקש שנתרחק. טענו שזהו חידוש כי בדרך כלל החיילים מניחים לנו להישאר קרוב ולצפות על המתרחש.בכל מקרה – נשארנו ליד המחסום והחייל הניח לנו. גם כאן היו כתריסר מכוניות. בדיקת החיילים את המכוניות היתה שיטחית, עד שעצרו מכונית מסויימת ובדקו אותה ביסודיות בעזרת כלב.אחר כך החיילים עצרו אוטובוס של משלחת איטלקית שהיתה בדרכה לשכם. הם לא הניחו להם לעבור והמשלחת המתינה כחצי שעה. באותו זמן ניגש אלינו אחמד, הילד שהיה מוכר סוכריות במחסום עד שנאסר עליו לעשות זאת, וסיפר לנו שאחיו נעצר אתמול בגלל שהוא זרק אבנים, וביקש שנעזור לו לצאת מן המעצר.
גם הוריו וביקשו שניקח אותם ל-DCO . ליווינו אותם לשם ושם נאמר להם לפנות למשטרת אריאל.  (התעסקות זו מנעה מאיתנו לראות מה עלה בגורלה של המשלחת האיטלקית).רחל התייעצה עם זכריה, והוא אמר לה שאין צורך להביא את המשפחה לאריאל, כי במילא לא ייתנו להם להיכנס. זכריה נתן להם מיספר טלפון של עורך דין שיוכל לעזור להם.

ב-10:00 עזבנו את המחסום של חווארה והסענו את אמו של אחמד לביתה בכפר בורין. ישבנו אצלה זמן מה, מתוך תחושה שהיטבנו עימה – היא נראתה מאוששת יותר משהיתה במחסום.

ב-10:40 יצאנו לדרכינו חזרה לתל-אביב.