סיכום

אחיותינו במחסום ווטש בדרום דיווחו לאחרונה על שיחה עם מנהל מתקן באזור התפר שאמר להן כי המתקן "מפריד בין ישראל ליהודה ושומרון – לא, לא אזור C – אזורי B ו-Cכבר אינם קיימים."  אנו יודעות היטב כי האגדות רק הולכות ומתרבות, ומתחזקות, והופכות לעובדות בשטח; ובין אם מדובר ב"לשון-אוסלו" או "לשון-מתנחלי יהודה ושומרון," עובדה היא כי חברות מחסום ווטש עוקבות אחרי כיבוש ארצו של עם אחר ואחרי כל הקשיים הנובעים מכיבוש הקבע וההתנחלות שבעקבותיו.  ואז אנו שומעות שוב ושוב ממכרינו וידידנו כי "זה כל כך מסובך," ניסוח "נחמד" יותר מהפרת זכויות האדם של הפלסטינים.  בסך הכל קיימים אין-סוף אליבים המצדיקים שאננות, חוסר-מעש, משיכת הכתפיים של "מה אפשר לעשות".  היום לא יכולנו שלא לראות את דכאונם של הפלסטינים באזור שכם. אחרי רציחתם הטרגית של בני המשפחה היהודית בהתנחלות לפני מספר ימים, הצבא מטיל עונש קולקטיבי על כולם – מחסומים, סגירת כבישים, ניתוק משפחות מחלקות עצי הזית שלהן.  "כמו בימים ההם," קוננו, כמעט חסרי תקווה לעתיד.

אזור התפר: חבלה, שער 1392

12:40  אדם הממתין לחזור הביתה לקלקילה שוב מבקש כי נפעל כדי שהשער יהיה פתוח שעות רבות יותר במשך היום.  ואז הוא מספר לנו על מחסום פתע נוראי אתמול ליד התנחלות קדומים, שם בדקו הכל במשך הרבה זמן, כולל טלפונים ניידים והכל.  מאוחר יותר שמענו שוב כמה היה נורא אתמול לפלסטינים.

"ורעו כבשים כדברם", או מסתובבים יחד עם טלה אחד או שניים, ואחרים בדרך, בדיר ליד המשתלה, או ממתינים ליד שער 1392 עד שייפתח, נהנים מהמרעה.  סימני האביב מכל עבר – עדרי צאן גדולים, פריחה בשולי השדות ובתעלות, אך בלי פרחים אדומים עליזים רבים.

13:03  רק שני חיילים בג'יפ, אחד במבנה הבטון, והשניים מחליטים כי הכי יעיל היום יהיה לפתוח רק אחד מבין זוג השערים מכל צד של גדר ההפרדה, או אף לסגור צד אחד לגמרי בזמן שבודקים אנשים, טרקטורים, משאיות, עגלות סוסים וכו' בצד השני.  הם מתעסקים בבדיקת ערימה של ראשי כרוב על עגלה פתוחה, וכך זה מתנהל, בעצלתיים, עד שמגיע האוטובוס.  המקומיים נותנים שירות לכובש בכך שהם פותחים את השער לרווחה, ואנו נדהמות לראות כי המהפכה השוטפת הרבה מדינות ערב הגיעה גם לכאן: באוטובוס המסיע הילדים הבדואים נוסעות בנות יחד עם בנים!

כביש מס' 55

הרבה פחות תנועה מאשר בדרך כלל.  נוכחות מוגברת של צבא אחרי פונדוק.  ליד כל התנחלות עומד ג'יפ בשולי הכביש; ליד קדומים, שם כנראה יש איזו פעילות של המתנחלים על הגבעה עם המערה; מעל למחסום ג'ית הידוע לשמצה; וכו'.

14:00 דיר שאראף

שקט כאן, שקט לא נעים, ללא ההמולה שהתרגלנו אליה.  אומרים לנו כי אתמול "הכל היה סגור."  אנשים התכווצו מפחד בבתיהם, ואנו מבינות כי היה נורא.  מחסומים בכל מקום, ומשך 3-4 שעות אנשים לא יכולו לנסוע בשום כביש, הכל היה סגור, סגור לגמרי.  כמו בימים הרעים בעבר – וגם אי אפשר היה לטפל בעצי הזית.

ענבתא

איש הקפה עדיין מגיש מתוך הפינג'אן שלו, מספר כי יש חיילים רק במגדל.  שקט, תנועה מועטה

ג'וברה

שקט גם כאן, אין תורים של מכוניות, אין ילדים מנסים למכור דברים שאיש אינו רוצה או צריך.  החיילות משועממות, מסרבות לשוחח אתנו, דורשות לראות תעודות ועושות רושם כי לא ברור להן מה עליהן לעשות.

15:00  ארתאח (שער אפרים)

מספר טרנספורטרים מורידים גברים ונשים בדרכם הביתה.  רוב הגברים סוחבים שקים גדולים מלאי תפוזים.  בעת שאנו הולכות יחד עם קבוצה גדולה של 10-12 אנשים השומרים הרגילים, שעכשיו חובשים כובעי בייסבול צהובים, סוגרים את השער למגרש החנייה הישן שבו כלי רכב שנראה לגמרי לא במקום מנקה אבק.  הקבוצה עוברת לשער גדול יותר, בקרבת המקום בו עומדים אנשי חברת האבטחה הפרטית.  גם השער ההוא סגור.  אנו ניגשות לשומרים ושואלות, "למה?"  התשובה, עליה חזרו שלוש פעמים: "סגור."

בעוד אנו מתכוננות להתקשר בטלפון, מגיע מכונית אזרחית עם א', הסגן אלוף מהמת"ק, עם שוטר אותו הוא מביא קרוב למעבר בצד השני של בניין המסוף.  נראה כאילו א' אינו יודע מה קורה, וחוזר במכונית באותו רגע בו השערים שוב נפתחים וההמון עובר במהירות אל בנין המסוף לבדיקה ובחזרה הביתה.  א' אומר כי התקשר להודיע כי "היתה התרעה על פצצה בתוך בניין המסוף," אך הוא מחייך ואינו נראה מודאג כאשר הוא נוסע, מבלי לצאת אפילו מהמכונית.  הפלסטינים עוברים את הבדיקות במהירות, ואיש אינו ממתין.  מוזרה דרכו של הכיבוש – וגם אכזרי.