5:30 – יום ראשון העמוס. התור לאוטובוסים ארוך ומפותל. מספר גדול מאוד של אוטובוסים. למרות העומס, אין תלונות. צד הכניסה למחסום כבר דליל.

הגיעה שמועה שמנסים לחזור לנושא איסור נסיעה באוטובוסים בדרך חזרה לשטחים. הפועלים שדברנו איתם לא שמעו על כך. צריך לעקוב.

ממשיכות לקבל תלונות של עובדים נגד המעסיקים. מספקות להם טלפון של האחראי לענייני פלסטינים ב"קו לעובד", (למי שמעוניינת: עבד, 050-9099044) שמטפל בדיוק בנושאים אלה. מהסיפורים שלהם עולה תמונה קשה של ניצול לרעה של חולשתם מול המעסיק: למשל – הם עובדים 22 ימים בחודש אך המעסיק רושם בתלוש רק 10 ימים בחודש. המעסיק מכריח אותם לשלם לו כל חודש 2000 ש"ח עבור אישור העבודה , למרות שהוא משלם לרשויות המדינה 1200 ש"ח לחודש, ועוד ועוד דוגמאות מזעזעות.. ובכלל למה צריך כל חודש לשלם למדינה עבור האישור? זו עוד דוגמא לסחיטה של הפלשתינים עבור אוצר המדינה, יעני.

6:50 – חבלה. השער פתוח, לא הרבה פועלים, עוברים את הבדיקה האישית ודרך המחשב וממשיכים לדרכם.

7:30 –  עזון. ג'יפ חיילים בכניסה לכפר וג'יפ נוסף בהמשך הכביש.

בשבת אחר הצהרים ביקרנו בעזון עם אנלין וג'יפ עמוס חפצים לחנות "יד שניה" של זהראן, וגם חגגנו יום הולדת 5 לקוסאי הקטן, בביתם הטחוב, הרטוב והקר, שהגשמים בסוף השבוע עשו בו שמות.. עם עוגה נרות ובלונים שרחל הכינה. היתה חמימות משפחתית נעימה,  אחר כך חזרנו לבתינו החמימים והיבשים… והמחשבות על הקיטוב המזעזע והבלתי נסבל הזה לא הרפו מאיתנו.