שער חבלה 1393 (בתמונה)
בדרכי לג'יוס עצרתי פעמיים בשער חבלה – בצהרים ולפנות ערב. היה מעניין במיוחד. אבל לפני כן – התמונות: על השער מודבק דף ובו מודפסות השעות של פתיחה וסגירה של השער. צילמתי אותו, וגם את המחסום מרחוק במבט כולל.

בצהריים, ב 12.50 מחכים ליד השער ליציאה מהמובלעת עגלה וסוס. הנוהג בהם נאבק עם הסוס שמסרב לעמוד ולחכות… וכך הוא ממשיך במאבקו עד שיפתחו לו את השער. לידו עוד 3 אנשים. בצד השני – כ 10 אנשים ומכונית.

ב 13.00 השער נפתח, ומתחילים להיכנס למובלעת כמה אנשים. אלה המחכים בצד של המובלעת, ביניהם העגלון עם הסוס יחכו עד שכל האנשים מהצד של חבלה יעברו. בין אלה שעברו לצד "שלי" – אשה שמחכה לבעלה, שמחכה במכוניתו עד שיתנו גם לו לעבור.מתפתחת בינינו שיחה: היא גרה בראס-עטייה. אני אומרת לה שהייתי שם כמה פעמים לפני ששינו את תוואי הגדר החדשה. ואז היא שואלת: מה שמך? ואני עונה – דליה. פניה אורו, והיא מחבקת אותי ומנשקת אותי… מה קרה? היא שמעה את השם הזה מבעלה, והוא דיבר עלי הרבה. למה אני מספרת את זה? כי אני הרי לא עשיתי עבורו כלום! בזמנו כשנפגשנו בראס-עטייה והוא התלונן על כך שאינו יכול להגיע לאדמתו, נתתי לו מספרי טלפון לאן לפנות. לאחר שבועיים כשהייתי שם שוב, טלפנתי לשאול לשלומו, ענה לי: יותר טוב. שאלתי: פנית לטלפונים שמסרתי לך?. ענה: עוד לא "הוא מיואש ועייף" אמר. אני: אז למה אתה אומר "יותר טוב"?. ענה: כי את מצלצלת ומתענינת… הרגשתי נורא. (סיפרתי על כך לנעים היום בג'יוס, והוא אמר לי: כמה שאני מסביר לך את עדיין אינך מבינה עד כמה חשוב לנו שלמישהו איכפת, שמישהו מתעניין בנו ומקשיב לנו. זה חשוב לנו לפחות כמו העזרה, ואולי יותר).                      

המשך התיעוד משער חבלה: הגיע בעלה של האשה, והפגישה היתה נרגשת. לשאלתי לאן פניהם, הוא ענה: לאדמות שלי שעכשיו – לאחר שינוי התוואי של הגדר – אני מנסה להגיע אליהן. נסעתי אחריו ללמוד איך אדם מראס עטייה מגיע לאדמותיו: יצאנו משער חבלה והגענו לגבעה בפתח אלפי מנשה. כלומר עם האישור למעבר בשער חבלה הוא מגיע במכונית לאזור התעשייה באלפי מנשה. מכאן עליו ללכת ברגל כמה קילומטרים. כשהיה המסיק, הוא ואשתו נשאו שקי זיתים על ראשיהם והעבירו אותם אחד, אחד מהחֶלקה אל המכונית. הפעם הוא מנסה להביא בדואי עם טרקטור, לראות את השטח ולבדוק אם יוכל להגיע לשם בטרקטור. אם כן – זה יעזור לו מאד כמובן. ללא גדר אורכת הדרך לאדמתו 10 ד'. היום – שעות! וחלק ברגל.המַראֶה מהגבעה, של הדרך הזאת בקו אווירי (מעל הגדר) מתסכל ומייאש. נפרדנו בחיבוקים ונשיקות, ובתקווה להתראות שוב בקרוב, אצלם בבית. אבוא. יש עוד הרבה מה לספר, אך אסיים בזאת.