שעות פתיחה: 16:25 עד 17:00

יום שגרתי תחת מכבש הכיבוש – נער צעיר, קטין, נשלח לדרכו לבדו, אין לו “קושאן”.

16:20  כשהגענו היו ממתינים לא מעטים, כשלושים בהערכה גסה. מעבר לשער חונה רכב ישראלי אזרחי. בסככה ממתינות שתי נשים. אנו מתיישבות לידן והן מספרות שהן ממתינות כבר שעה לפתיחת השער. למרבה הצער שעות העבודה שלהן אינן מתואמות עם שעות פתיחת השערים… מן הסתם הן אינן יחידות. עוד שתי נשים מגיעות.

16:25  מהרכב האזרחי יוצאים אנשי המשטרה הצבאית. השוטרת הצבאית שרואה את נינה מצלמת מודיעה שהיא מתבקשת לא לצלם.

המעבר מתנהל באופן מסודר. ח’, אחיו של ח’ בעל הכבשים, מבקש מנינה את מס’ הטלפון שלה כדי להיעזר בה לעת מצוא. בינתיים מעבר הולכי הרגל מתנהל לפי הכללים. החיילים אינם מקשים אך מקפידים בבדיקות. כל הזמן מגיעים עובדים אחרי יום עבודה וכולם עוברים את הבדיקות בסככה שלצד השער. ביתן הבדיקות אינו מופעל היום.

לקראת חמש מגיעים בודדים ממהרים לשוב הביתה ועוברים בזה אחר זה. לפתע יוצאת מחבלה מכונית יוקרתית ובה שני גברים.

אחרי המכונית אנו רואות הולכות ברגל אישה וילדות. כשהן מתקרבות מעט אנו מבחינות שיש שם גם נער, קטין לבטח כבן 14. החיילים מדברים איתם ארוכות ולפתע הנער מטיח את התיק שלו בזעם בקרקע והולך לכיוון השער של חבלה, בחזרה. האם מדברת על לבם של החיילים שיאפשרו לו לעבור. הנער קורא לעברה בהתנגדות, אחר כך הוא חוזר אליהם. נינה מבקשת מהחיילות שבסככה שינסו לפתור את הבעיה בדרך הומנית, אולי בשיחה למת”ק. החיילות אינן מגיבות והחיילים אינם מאפשרים את מעברו. הוא חוזר לחבלה.

החייל סוגר את השער לחבלה. אחת מאחיותיו באה ועומדת לצדנו, ומאשרת את השאלות שהוצגו בשפה רצוצה כי אחיה לא הציג אישור, קושאן (אישור על מקום מגוריו). הם משבט ערב אל-רמאדין שגר באזור מרחב התפר ה”ישראלי” כלומר בין שתי ה”גדרות”. הגדר שהוקמה על ידינו והקו הירוק. ויכול להגיע הביתה רק עם רשיונות. האם פונה אלינו ומבקשת שנסייע. לא יכולנו לסייע. הן מתיישבות בסככה בהמתנה שיבוא אחיה לאסוף אותן. הנער כנראה יגיע לשער אליהו איך שהוא ומישהו מהמשפחה יביא לשם את התעודה החסרה. איך אפשר ככה לשלוח נער כזה צעיר לבדו  ולחייל לא מזיז – יש נוהלים – עצוב. ואכן כולם – האחיות האמא וגם הוא (נראה מרחוק) עצובים. איזה חיים הם אלו –  לחיות תחת כיבוש – נורא. מזכיר לי אנשים אחרים במאה אחרת שרק מילאו הוראות.