חברון ודרום הר חברון, יום ראשון 5.6.05, בוקרצופות: יעלה ל., פאולה (מדווחת)יצאנו בשעה 6:50 וחזרנו בשעה 11:30.ככלל הייתה תנועה ערה של הולכי רגל בכביש האפרטהייד 60: פועלים לפרנסתם, ילדים לבית-ספרם. מי שהעז וניסה לעלות ברכבו על הכביש נתפס וזכה לסדרה חינוכית. בשדות עבודת הקציר מגיעה כמעט לסיומה. בתוך חברון נתקלנו בחיוכים וברכות שלום מצד התושבים הפלסטינאים, בין בדרך ובין נפנופי ידיים ידידותיים מחלונות הבתים. עינינו ראו את מראות הכיבוש ואוזנינו שמעו את סיפורי ההתעמרויות. החיילים בחלקם מאד סקרנים, אדיבים ואף אוהדים וחלקם ששים להפגין את אדנותם ואטימותם.עוד לפני מחסום סנסנה עצר משמר הגבול 8 פלסטינים, שלא היו בידיהם אישורים מתאימים. ליד המת”ק ראינו המר צבאי ומשאית פלסטינאית בצד הדרך. מייד כשעצרנו עזב ההמר את המקום. בעל המשאית אמר: “פחדו מכם”, והסביר שהוא בעל הקרקע ועצרו אותו כשביקש לצאת מהחלקה שלו.בדרכנו חזרה, קרוב לבית חגי, נתקלנו בחיילים מגדוד לביא. קרוב למורד גבעה ניצבו מונית וטנדר פלסטינאים ונהגיהם לידם. מסתבר, כפי שאחד הנהגים סיפר, שנהג המונית חיפש דרך קיצור ונתקע בדרך והוא הגיע לעזור בחילוץ. המכוניות נבדקו ביסודיות רבה ובאיטיות. בקושי רב ניתן רשות לחלץ את המונית: “עברתם על החוק ואסור לכם לנסוע מכאן. לא אכפת לי.” במבצע עוצר נשימה רב תושייה ואומץ הגיעו כלי הרכב בשלום לרחבה אך כשביקשו להמשיך למחוז חפצם,לבני-נעים, נענו: “לא! על הכביש אסור לכם. עכשיו תעלו חזרה, כמו שירדתם כך תעלו”. בעקבות תחנונים שהדבר ממש בלתי אפשרי וכרוך בסכנת נפשות, נענה: “תנו לי את תעודותיכם וסעו אחרי לדרך העוקפת מדרום חברון!”. נסענו אחריהם על מנת להיות בטוחות שהתעודות אמנם חזרו לבעליהם. חברוןהשומר בכניסה לקרית ארבע פותח לנו את השער בחוסר רצון. עצרנו במרכז גוטניק, לפני מערת המכפלה ומשם המשכנו ברגל, לאורך דרך נאצר אל-דין וסלאח אל-דין שהיו פעם שווקים הומים ועכשיו רחובות ריקים. כאמור, כבישי אפרטהייד בלב חברון. הולכי הרגל הפלסטינאים, שנאלצים לחצות את המקום, מנותבים למעבר צר לאורך הבתים באמצעות מחסומי פלסטיק. עמדנו ליד עמדת מג”ב, וזקן שמח להזדמנות להחליף אתנו כמה מלים ועם קצין השטח, ש’, שמתייחס אליו בכבוד (וגם אלינו), מחפש במבוכה דרך להיכנס למעבר הצר, כדי להגיע לביתו. ש’ נענה לבקשתה של יעלה ופותח את מחסום הפלסטיק עבורו. למותר לציין שלא עולה בדעתו של אף פלסטינאי פשוט ללכת ברחוב לשכונתו ולביתו. 3 צעירים מעוכבים לבדיקת תעודותיהם. “כך סתם?” “בדיקה אקראית”. כשהערנו את תשומת הלב שכבר חלפו למעלה מעשרים דקות מאז עוכבו, תעודותיהם מוחזרות אליהם. תוך כדי עמידתנו ליד העמדה, הגיע אדם וביקש לוודא אצל חיילי העמדה שיוכל להוביל את הסוס והעגלה, כדי להעביר חומר לשיפוץ בית. הוא קיבל אישור על-כך עוד אתמול. הם אינם יודעים דבר על האישור. הוא מבקש מהם לברר העניין טלפונית, ולבסוף הוא מקבל את האישור. “אתן מבינות”, הוא פונה אלינו, “לפעמים מקבלים אישור ולפעמים מאשרים להוביל רק עגלה ללא סוס, וזה מאד כבד, עם כל חומרי הבניין”. והוא מוסיף ומגולל משהו מקשיי החיים. הוא קרמיקאי וקיבל הזמנה מראש אגודת הקרמיקאים בישראל להציג את הקרמיקה שלו בתל-אביב. הוא אף קיבל אישור כניסה ליריד ליום אחד. אך בבוקרו של יום, התייצבו החיילים ליד ביתו ועיכבו אותו, וכך הוא לא הצליח להגיע – כך סתם – ליריד. תוך כדי הליכתנו, כשכל כמה מטרים יש עמדת חיילים, לא פעם התעניינו החיילים למעשינו במקום. לשאלתה של יעלה, ענה חייל אחד שעיקר משימתו למעשה היא להגן על התושבים הפלסטינאים מפני המתנחלים. “לפעמים הם [היהודים] חברים ומזמינים אותנו לשתות ולאכול ולפעמים הם יורדים בסיורים תוקפניים ואנחנו חייבים לשמור על שלום הציבור”. כן, הוא רואה בחיוב רב את תפקידנו. לעומתו, א’ נחוש בדעתו שתפקידו להגן על זכות התושבים היהודים לשלוט ולחיות בביטחון בכל אתר במקום. הוא קצת נפגע מכך שהמתנחלים, שמתעכבים בקרבת מקום, חוששים שמא אינו איתן דיו בדעותיו.אף תנועתנו הוגבלה שרירותית, פעם מצד מתנחל ופעם מצד חייל(אפילו לא לשם דאגה לביטחוננו). בשכונת אברהם אבינו, ליד בית משפחת שרבתי הנצורה, הפריעה נוכחותנו למתנחל בעל מבטא אמריקאי. בתקיפות, באגרסיביות ובנימת איום הוא דרש מאתנו לעזוב את השכונה: “זו שכונה סגורה!” כשהגענו לעמדה הצבאית המפרידה בין חברון של שטח A וחברון האחרת, וראינו את החיים הרוחשים מעבר למחסום, ביקשנו רשות לעבור ולהציץ. חייל שציציותיו מבצבצות מהמדים לקח מאתנו את התעודות וניסה לעכב אותנו. הוא התקשר לאן שהתקשר, אך לצערו לא הצליח להביא למעצר. בכל זאת הפעיל את קשריו ותוך כדי עלייתנו לתל-רומיידה, חייל ירד לקראתנו ואסר עלינו להמשיך וללכת. “שטח צבאי סגור. קיבלתי הוראה”. ש’, קצין השטח של מג”ב הסביר לנו לאחר מכן, שכמובן, זו הוראה בלתי חוקית, ללא צו חתום בידי המח”ט. נוכחותנו, אם כן, איימה על ההרמוניה השכונתית. חזרנו ב-11:30 לתל-שוקת.