חווארה צפון, יום א’ 19.09.2004, בוקר משקיפות:חנה ל. ודיצה י. (מדווחת) 8.00כ-30 מעוכבים. חלקם במשך כשעתיים.בטור של היוצאים משכם, לשם שנוי , מעט אנשים, שקט. בין המעוכבים בחורשסבתו נפטרה הלילה ורוצה להגיע לביתה בדומא, בחור שחוזר מביה”ח בשכם,נראה אמנם חולה, עומד כשעה במחסום. גבר שאשתו ו-2 ילדיו הקטנים עומדים דומם ומחכים שישתחרר. מחכים ואין שום תזוזה, להיפך, נוספים עוד מעוכבים.הפלשתינאים מספרים לנו שמעכבים היום כל מי ששמו מוחמד.אנו מצלצלות לרא’אד. הוא נשמע מופתע מההוראה לעכב כל מי ששמו מוחמד.מבטיח לשלוח חייל מהמת”ק, אלא שמתברר שחייל כזה נמצא במקום, חיילמילואים, אלא שעל אף רצונו, אין ביכלתו לעשות משהו בנידון.9.00מספר המעוכבים עולה בינתיים לכ-50. נסיונותינו החוזרים ונישנים להתקשרלרא’אד עולים בתוהו וכך זה עד סוף המשמרת שלנו.במוקד ההומניטרי עונים לנו, אך הם כמונו- חסרי אונים.שני רופאים מקליפורניה רוצים לעבור לשכם, שם הם מתכוונים לעבוד בבי”ח. אחדמהם לא מורשה לעבור, ונאמר לו שעליו לגשת לפיקוד מרכז לקבל שם אישורמעבר. הרופאים מחנים את מכוניתם בצד ומחכים שמפקד המחסום יתפנה בשבילם.המפקד מתקשר לפיקוד מרכז ןלאחר שיחת טלפון ארוכה הוא מודיע לרופאים שהםיכולים לעבור.המפקד,סג”מ לאוניד, בחור אנושי, משתדל לעזור למעוכבים. מדי פעם הוא שולחפקסים לשב”כ לקבל את תשובתם – אך לא מצליח. ואנו תוהות וזו לא הפעםהראשונה – האם אמנם לוקח זמן רב כ”כ לבדוק את התעודות?9.30קבוצה גדולה של מעוכבים משתחררת. מחזה ממש גרוטסקי. מפקד המחסום קורא אתהשמות: מוחמד – והמעוכבים צוחקים: הרי כולנו מוחמד! טוב שהשתמר אצלם עודחוש ההומור.כשהמפקד משחרר את המעוכבים, הנשק שלו מכוון אליהם-מחזה שאנו כבר רגילות אליו, אך מתקשות כל פעם מחדש לחזות בו. ואנו חושבות לא רק עלהפלשתינאים והסבל המתמשך שלהם, אלא גם על הקצין שעלה לארץ לפני ארבע וחצישנים והוא באמת בן-אדם ואיזה עוול עושים לו כשמעמידים אותו כאן, במחסום, לבצעפקודות כ”כ לא אנושיות.10.30כ-30 מעוכבים ואין בידינו לעשות דבר. עוד משמרת שמשאירה אותנו בהרגשה המוכרת כ”כ כאן,הרגשה של חסר אונים.