הנוכחות המגינה שלנו בחודשים האחרונים תופסת כיוונים מעניינים. מאחר ואין היתקלויות עם גופים עוינים, וגם המרעה והחלב בהדממה בעונה זו, לא נותר אלא לעזור בעבודות הבית. ובזה אנחנו חזקות. עברנו הכשרה בשנות הילדות. בקיבוץ.

ומאחר והחזון האמיתי {שלי} בתום המלחמות להפוך את פלסטין לטוסקנה* של המזרח התיכון, אני כבר רואה אותו כאזור חקלאי כפרי, עצי זית חובקים כפרים צבעוניים, ותיירים ממלאים את בתי הנופש בנוף התנכי ההררי או במדבר המישורי בבקעה, שנחלים זורמים לאורכו ורוחבו…

אנחנו מצטיידות בסבון ומגבות, מוצרים שלא ממש נדרשים על ידי יושבי המקום. כלומר, לא להסיק שלא מנקים, אבל המחסור במים והאבק התמידי החודר דרך האין חלונות, בעולם שבו חיים בערבוביה בעלי חיים ובני הבית ובני רועים שחוזרים מהמרעה – הניקיון חלק מאוד זניח בחיים.
אם רוצים ליפות את המראה מסתכלים עליו ממרחק ורואים אידיליה בין אדם וטבע. הכל יחידה אחת מחולקת להרבה יחידות קטנות, שחיות בהרמוניה ולכל אחד מקום משלו.

• קראתי עכשיו בעיתון הארץ שהמתנחלים מדברים על טוסקנה. אז שלי לפניהם. ושילכו לעזאזל.

אֵם הבית לא נחה לרגע, כמו קפיץ הדרוך לכל משימה. מבשלת, מחַבֶּזת (אופה לחם), מכבסת כל ערב את ,תלבושת  בית הספר שהילדים יגיעו טיפטופ לכיתה, עוזרת בהאכלת הצאן, במקלחת, בשעורי בית. אין עליה.
ומי יודע בכלל מה טוב ומה פחות טוב. מה נכון ומה לא נכון.
מי צריך ניקיון כשהנפש מתמלאה בכל כך הרבה רפש.

נסענו לעין אל בידא למלא גז במיכל, לקנות בסופר למשפחות. ואיחלנו להם סופ”ש שקט.
לקראת הערב מ’, נער ממכחול, רעה את הצאן במקום אסור לדעת הגורמים העוינים. הצבא הגיע ועצר אותו. אביו י’, שבא לקראתו, נעצר אף הוא. בהמשך החזירו את הבן אך השאירו את האב במעצר. כרגע הוא עצור עדיין.