10.45 – שער שומרון – אוטובוס של תגלית + כמה כלי רכב פרטיים ישראלים + 6  ואנים צבאיים עומדים לצד הדרך, מתכוננים לכניסה משותפת לשטחים. כל כך הרבה אבטחה נדרשת לסיור של תגלית, או אולי יש בסיור זה משהו או מישהו מיוחד?

11.05- מחסום זעטרה/צומת תפוח איננו מאויש אך בטרמפיאדה לכיוון רמאללה עומד חייל משועמם ובתצפית מעל לככר עומד חייל נוסף. תוך שנייה יכול הצומת להפוך למחסום לכל דבר.

הריסות בתים בג'יפתליק

לפני יומיים הרסו שלטונות הכיבוש 4 בתים בג'יפתליק, בקעת הירדן. בג'יפתליק, בניגוד לשאר שטחי C יש תוכנית מתאר, אלא מאי ? רק 60% מבתי הכפר כלולים בתוכנית והשאר מיועדים להריסה. ואכן, מאז אישור התוכנית ב-2008 נהרסו בתים רבים בכפר. כל הריסה היא חורבן מוחלט של חיי שוכני הבתים. אנחנו לא יכולים לדמיין כיצד מרגיש אדם, שבבוקר חשוך אחד נותר חשוף לפגעי השמש וקרת הליל וכל רכושו זרוק בחוץ, אם בכלל החיילים הרשו לו לחלץ (תוך 20 דקות, במקרה הטוב) כמה חפצים מתוך הבית.

אבולהב גר בקצה הדרומי של הג'יפתליק, על תל שהגישה אליו קשה. ב-20.10.14 לפנות בוקר הגיעו הבולדוזרים והרסו שני בתים מתוך שלושה. "ולמה לדעתך השאירו את הבית האחד?" שאלתי.  "הוא חדש ולא היה להם צו להרוס", הוא אמר והוסיף "אבל הם יחזרו" .

"אני עמדתי שם ובכיתי…" אמר. אבולהב התגורר במערות שבדרום הר חברון ועבר לכאן לפני 10 שנים, כי נפשו קצה בהתנכלויות הכובש ומתנחליו. "לאן אלך מפה?" הוא שואל בייאוש. כמו כן הרס הצבא דיר בו שכנו 200 ראשי צאן. עכשיו העביר אותם לחבר כדי שלא ימותו בשמש.

מזרחה משם עצרנו ליד מכולת לשאול היכן הרסו. אדם בשם רשיד התנדב לנסוע איתנו להראות לנו. מבנה קטן של פחונים בו גרה משפחת אחיו – בת 6 נפשות , למרגלות חורבת בית אבן יפהפה. שאלתי למה הם לא בונים את החורבה . "הא", נאנח בערגה, "ההשקעה גבוהה מדי עבור בית שמחר יכולים לבוא להרוס".

ממול יש מטע קטן של תמרים צעירים וחממת ירקות. הכל קטן ודל. משפחה ענייה שבקושי מוציאה את פרנסתה מחקלאות. עכשיו הם גרים בשכם והאב מגיע לעבד את אדמותיו יום יום.

בדרך מראה לנו רשיד בנין חדש, מחסן, המשמש מקרר לתמרים של חקלאי האזור (תמונה). 40 טון תמרים מאוכסנים בו ויש לו צו הריסה. כל יום יכולים להגיע הבולדוזרים, "ואז, מה יהיה עלינו ?" הוא מביע את החרדה הקיומית השגורה.

עוד מזרחה, ליד צומת כביש חמרה-ג'יפתליק וכביש 90, יש עוד משכנות עניים ועלובים וגם שם הרס הצבא, הפעם  את דיר הצאן.

לאורך דרך אלון/כביש 578  ניכר שהגביהו את תלי העפר המנתקים את תושבי בקעת הירדן והגדה.

14.15 – מחסום תיאסיר – קיבלנו דיווח מפלסטינים שלאחרונה "המחסום טוב". ואכן – מצאנו מעבר מהיר וחלק. אוטובוס עובר מבלי להוריד נוסעיו, חייל חביב מנסה את המילים הבודדות שלו בערבית. אין עיכובים. ובכל זאת – מחסום באמצע החיים, חיילים מזוינים עומדים בין כל פלסטיני לבין אותן אפשרויות מוגבלות שהחיים תחת כיבוש מציעים לו, ואפילו הם חייכנים ואדיבים, הם הזרוע המבצעת של דיכוי דורס.

בדרך למחסום תיאסיר מאהלים רבים משני צידי הכביש. בראותם אותנו דוהרים זאטוטים רבים לעבר הכביש כדי לבקש אוכל או בגדים. הם קופצים ממש לפני המכונית, פחד אלוהים –  שלא נדרוס ילד! תושבי המאהל שתחת המבצר הצלבני קיבלו צווים לפנות את המהאהלים היום וב 29.10, משש בבוקר לשש בערב. למה?  כי הצבא עורך תמרונים צבאיים. ראינו את האנשים פורקים את מעט מטלטליהם מעגלות רתומות לטרקטורים, אך לא ראינו זכר לשום תמרון צבאי. גם לא לנוכחות מוגברת של חיילים.

מול התנחלות רועי, על שטח אש כפי שמכריז עליו שלט בטון, נטעו הישראלים שני כרמים. מאחוריו נערכה לפני חצי שנה מסיבת טבע בה פיזזו 10,000 צעירים ישראלים מסטולים לקצב רמקולים שהחרישו את אזניהם של כל תושבי האזור. השביל שנסלל עבור המסיבה משמש לא פעם את הפלסטינים שקצה נפשם בעיקוף הענק שעליהם לעשות כדי להגיע מהגדה לבקעה ולהיפך, דרך המחסומים. לפני חודש נתפס פה מחלק המים ח'אלד ומיכלית המים, המספקת מים לכל תושבי האזור, הוחרמה. 8,000 ₪ מבקשת מדינת ישראל עבור החזרת המשאית. בינתיים היא חונה בקלקיליה. מדוע הוחרמה? בעוון כניסה לשטח אש.

15.00 – ג'יפ צבאי ובו 2 חיילים אורב ליד השביל וליד הכרם של רועי לפלסטינים שיעזו לנסות ולהקל במעט על קשיי חייהם. (תמונה)

15.15 – מחסום חמרה – תור של 8 מכוניות ממתין למעבר. עצרנו לרגע וראינו שהחיילים מחליפים משמרות. לא התעכבנו כי רצינו להגיע לעקרבה לבקור הזדהות במסגד שנשרף בשבוע שעבר על ידי מתנחלים.