בשבת לפנות ערב הגעתי לח’רבת מכחול על מנת ללון אצל הרועה ב’, אחרי שהוחלט בקבוצה ללוותו כל היממה. זאת לאחר איומים מצד מתנחל החי על אדמות המרעה של משפחת הרועה.
קיבלתי מיטה ונכנסתי לשק השינה. היה כרגיל כיף. בבוקר עזרתי כרגיל למלא מים לצאן, שחלקו יצאו למרעה והשאר נשארו. לקחנו שתייה חמה ויצאנו לדרך.
עלינו מזרחה מבית הרועה. הגבעות די גבוהות. משכנו צפונה והגענו בסמוך לבסיס צבאי שנראה היטב מבית הרועה.
בשלב מסוים הדרך נחסמת בגדר תייל שהניחו המתנחלים. בצהריים עשינו הפסקה. הכבשים שתו, קיבלו גרעינים ונחו. ניצלתי את ההפסקה לביקור אצל משפחה סמוכה, לארח לבעלת הבית ולהביא לילדים הפעלות שקיבלנו מבומה ענבר, ספרוני קריאה בערבית להחלפה וחוברות ציור וצבעים במתנה.
כשחזרתי יצאנו למרעה מתיש אחה”צ. הצאן התפזר לכל הכיוונים. מעצבן.
למחרת, יום שני ה 18 לחודש, הצטרף אלינו יעקוב גודו. פנינו מזרחה כשני קילומטרים במעלה גבעות תלולות וירידות חדות. ב. צפה מלמעלה וניכר היה כי בכבישים מתחת וליד מחנה הצבא מסתובב אוטו לבן של אחד המתנחלים החומסים. ב’ החליט שנחזור הביתה. היו צפויים לבקר אורחים לפני ואחרי הצהריים והוא העדיף להכין את האירוח.
השקיית הצאן והאכלתו כרוכה בנשיאת כמויות נכבדות הן של גרעינים הן של חלק מהמים. מי שיכול/ה מהמלווים עוזר/ת.

החלטתי לא להישאר לאורחים ולנסוע למשפחה בעין סכות לארח לבעלת הבית ולפזר הפעלות לילדים. כ 20 דקות לאחר שהגעתי אל א’ בעין סכות הגיעה בקשה דחופה לחזור לח’רבת מכחול, שם שהיתי משבת. הגעתי בנסיעה יותר ממהירה, אחרי מגיעים אמיר ועודד, שליוו רועים צפונה משם. פניתי מייד לבית המשפחה ושאלתי את הבנות הגדולות היכן אמא. אחת הבנות אמרה לי: אם את לא רוצה בעיות עם המשטרה אל תלכי. גיחכתי בקול רם ורצתי.

בסמוך לכביש עמדה נג’יה בסמוך לבן זוגה ליד שתי ניידות משטרה מספר מתנחלים ביניהם מנחם גושן (שבשבוע שעבר כבר הספיק להתעלל ברועה ב’ ) וחיילים ורכב צבאי או שניים לא זוכרת. החיילים עם כלי נשק דרוכים. נצמדתי לנג’יה חיבקתי אותה ואחזתי בזרועה. הודעתי לשוטר שאני הולכת איתה לאן שיקחו. לפי התגובות של אמיר ועודד הבנתי שעומדים לקחת אותה כי הגיעה תביעה מהמתנחלים.
מה עשה האוטו של המתנחלים בחצר של המשפחה ארבעה ימים קודם לכן?! איש או אישה לא אמרו.
אמיר ועודד צילמו והתווכחו אני הבהרתי לשוטר, בנועם, כי אין סיכוי לקחת את נג’יה בלעדי. הסברתי מדוע אין סיכוי שהיא תיכנס לבדה לניידת גם אם יהיו בה 10 חיילות או שוטרות. ההסבר המפורט קנה את השוטר (אין לי מושג אם זו הסיבה אולם הוא עזר לי בכך גם כשעברנו בדרך לאוטו אחר). הבטחתי לנג’יה שלא אעזוב אותה ואם היא תסרב לבוא הם יאכפו עליה בכוח את העיכוב או המעצר. גם בן זוגה הסביר.
נכנסנו לניידת עם בתה התינוקת בת ה 4 חדשים.
עודד אחרינו באוטו שלי ואמיר באוטו של עודד עם בן הזוג ואחד הבנים הקטנים.
הסברתי לנג’יה שלא תדבר עד שיגיע עו”ד. גם השוטר אמר זאת.
בדרך נאסר עלינו לדבר. מדי פעם לחשתי משהו ונג’יה הניקה.
מסביבות השעה  13.30 ועד 19.00 לא הצלחנו לקבל הסכמת המשטרה להכניס התינוקת לאימה להנקה.
את מי ניסו להפעיל להשפעה? הרשימה ארוכה מאוד.
אמיר רכש אוכל תינוקות, בקבוק, שמיכה, חיתולים. עוד מעט היה רוכש להם בית…  גם אביה וגם אני לא הצלחנו לגרום לה לאכול. היו לה גזים והיא הקיאה קצת אך היה ברור שהפצפונת מסרבת.
אחרי השעה 19.00 הסכימו שאכנס עם התינוקת. נג’יה הניקה התינוקת נרדמה. היה נפלא לראות אותן יחד וכל הזמן העיניים שלי נעוצות בעיניה כי אסרו עלינו לדבר. שתי שוטרות ניצבו מעלינו. נכנסה שוטרת נוספת ומדברי הבינה כי ראוי לתת לאם מים לשתות, היא מניקה וזקוקה לשתייה רבה. השוטרת שנכנסה הבינה עוד משהו וניסתה להציע כריכים מהמקרר. אמרתי שאין סיכוי שנג’יה תאכל כאן דבר לפי שבמטבחה מתבשל ונאפה מזון טעים להפליא. 
בגלל היעדר מתרגמים מערבית ולעברית ולהיפך, נמשך העיכוב וכך היא ישבה ריקם בחדר נפרד בתחנת המשטרה.
שתייה כאמור נזכרו להציע לאחר השעה 19.00. ידענו שלא נזוז מפתח תחנת המשטרה עד שתשוחרר או שנלך במקומה למעצר. לי היה קשה במיוחד לפי שהבטחתי לה שלא ניפרד והנה אני בחוץ והיא בפנים.

עודד ואמיר היו איתי רוב הזמן ושיחות טלפון עם דפנה בנאי ועוה”ד ריהאם היו משענת נפלאה. בסביבות תשע וחצי עשר התחילו להגיע הודעות על העברת נג’יה לבית מעצר פלסטיני. מן השיחות עם ריהאם התחלתי להבין כי המאמץ התקשורתי-חברתי פעל והפצת הנוהל העלוב של המשטרה בארץ ומחוצה לה פעל את פעולתו.

אם נג’יה היתה משוחררת מייד, הרי שהיה בכך משום הודאה ברשלנות והיעדר מקצועיות של המשטרה. ולכן העברתה למשטרה הפלסטינית נתפסה, מי יודעת למה, כהמשך מעצר.
אנחנו נכנסנו הביתה בחצות הליל. בן הזוג והבן הצעיר הוסעו על ידי חבר. ארגון זכויות אדם פלסטיני הסיע את נג’יה ובתה ישירות הביתה.

סרטונים מקואליצית הבקעה