בית לחם וסביבתה, יום ג’ 15.11.05, אחה”צ משקיפות: יעל י., רות א. (מדווחת) מעבר 300: אין עוד מחסום! בבואנו תמהנו על העדר חיילים במחסום, נותרו רק הסככות, הפחונים והגדרות והרבה זוהמה מסביב. עצרנו והשארנו את מכוניתנו לצד מה שהיה המחסום וצעדנו לתוך האזור שהיה אסור עלינו באיסור חמור עד אתמול. צעדנו לצדו של עץ החרוב המפורסם והלאה לכיוון בית לחם עד שנגלה משמאלנו במלוא “הדרו” המעבר החדש, מעבר 300. כולו מוקף חומה וגדרות, הרבה מבני שמירה מאוישים על ידי שוטרים צבאיים וכמה מגדלי שמירה מְבוּטָנים מהסוג שאנחנו מכירים ממקומות שונים בגדה המערבית. איש לא עצר אותנו ויכולנו להסתובב ולהתרשם. הכל עושה רושם יעיל ומסודר, במהלך סיורנו למדנו שהשתתפנו בחניכת המקום, זה היה יומו הראשון! הרבה אוטובוסים של תיירים (צליינים?), מגיעים מכיוון בית לחם. הנוסעים מורדים, האוטובוס ממשיך לנקודת בדיקה, בה הוא נסרק. באותו הזמן עוברים התיירים מסלול רגלי די מפותל, ואחר כך חוזרים ועולים לאוטובוס המחזירם לירושלים. בשיחה שפתחנו עם אחד התיירים, הוא ביטא שביעות רצון מההליכים. להולכי הרגל כניסות נפרדות, ואשר לבדיקות הנערכות לפלשתינים הם ייעשו מעתה בתוך מבוכי המעבר ולא תהיה כל אפשרות לצפות בהם. בצאתנו לכיוון המכונית, פגשנו אישה פלשתינית נוצרייה שבֵּיתה, שנבנה בשנת 1941, עומד באמצע הדרך שבין המחסום שהיה לבין המעבר החדש. היא בעלת תעודת זהות כחולה ולדבריה אסורה עליה עכשיו הכניסה לבית לחם, שם חיה משפחתה (אם ואחיות). לפני כן כשהיה המחסום, הייתה לה בעיה בכניסה לירושלים. בית אומר: פגישה עם אבו נסים, שכדרכו ברך אותנו בנעימות וקיבל את הניירות והמסמכים שחיה שלחה. לשאלתנו בדבר המחסום בכניסה לכפר, סיפר שבלילות עדיין מעמידים את המחסום ובימים הדרך נפתחת. ואמנם בעוברנו ליד הכניסה לכפר, נוכחנו שאין מחסום והן מכוניות והן הולכי רגל עוברים ב”דרך המלך”.כביש 60: בכניסה לחוסן, מתפצל הכביש, בדרך השמאלית המובילה לביתר עלית, זורמת התנועה, בכניסה לדרך הימנית המובילה לחוסן עמדו כמה מכוניות משטרה, ביניהן רובוט, כל הולכי הרגל והמכוניות שהגיעו לצומת הורחקו. לא חכינו לראות את התפתחות הדרמה והמשכנו בדרכנו, בדרך חזרה היה שקט במקום.הכניסה הראשונה לחלחול חסומה על ידי מחסום סלעים ועפר, הרבה מכוניות משני עבריו, האם יש בכל זאת דרך לעבור אותו? המשכנו לכניסה השנייה של הכפר הגדול הזה, וגם כאן חסימה, הפעם של קוביות בטון. אנשים, בדרכם הביתה, עוברים ברגל בין הקוביות נושאים על גבם וכתפיהם את המשאות שהביאו עמם. אין איפא כל כניסה לחלחול מכביש 60.מת”ק עציון: שניים שלושה אנשים עזבו בבואנו, לדבריהם נענו בקשותיהם. עם כניסתנו, קרא לנו אחד החיילים שלא הבחין בזהותנו: “תעלו” (ללא “בבקשה”, כמובן). לעומת זאת, כאשר כן התבררה זהותנו, קרא אלינו מפקד המת”ק החדש אייל, וביקש להיפגש אתנו. אייל הוא רב סרן צעיר ונעים הליכות. התרשמנו שיש לו עניין אמיתי לשפר את האווירה במת”ק ואת מתן השרות בחלונות. לדבריו, בכל זמן יהיה קצין במת”ק, שבעניינים חשובים אפשר לפנות אליו. הוא ביקש לפנות רק באותם העניינים שבאמת קיימת סיבה לתלונה או לבקשת עזרה (דוגמא למצב הפוך לאלה, סיפר שבאחד הימים פנו אליו בביקורת על שלאחת הנשים במת”ק קר, כי איננה לבושה בלבוש מתאים למזג האוויר השורר בו). לדבריו, תחת פיקודו, חייבים החיילים שבחלונות לתת הסבר למענים שליליים שהם נותנים, “מנוע שב”כ”, הוא טוען, הוא הסבר מובן ומוכר לפלשתינאים. הוא הסביר עוד, שאין לו כל סמכות כלפי המשטרה שבמת”ק, וכמובן שלא בענייני השב”כ. בדרכנו חזרה, נוכחנו שכל המחסומים בכניסה לעין ערוב הוסרו, לעומת זאת מחסום ה-X שבכניסה ל בית ג’אלה מאויש ופועל, אם כי התחבורה בו זורמת באופן סביר.