אבו-דיס, יום רביעי, 17.11.04, אחה”צ משקיפות: איילת פ’, יעל ר’, תרצה פ’ (מדווחת) 14:40 הפישפש ליד הפישפש האטום ממתינות 2 מוניות בלבד. בתחילת העלייה, לפני הכניסה למנזר, עומד ג’יפ מג”ב ולידו מחסום משטרה וחייל, דורש לראות תעודות. את מי שבאים מהצד השני, שנכנסים לאבו-דיס, בודקים שני חיילים שעומדים על שער הברזל של המנזר. החייל אומר שהם פה 24 שעות. התנועה דלילה מאוד, ואין בכלל מקום לדיונים: רק תעודות כחולות. ומה עם מקרים רפואיים?”גם לא”, עונה החייל, “דרך א-זעיים. הם יודעים”. 15:00 המלון איש לא נראה בסביבת המלון. האדמה עדיין מחופרת. את מעבר הולכי הרגל מאחורי המלון, דרך התלולית, חסמו עם תלתליות. 15:15 א-זעיים תור ארוך של מכוניות ממתינות לעבור בא-זעיים. בכיכר העגולה, הצומת לאבו-דיס או לקידר, עומד על הדרך לאבו-דיס רכב משטרה עם שוטר. הם היו שם גם כשחזרנו, כעבור יותר משעתיים. 15:25 הקונטיינר תנועה דלילה מאוד. לא נראים מעוכבים. החיילים, כולל 2 חיילות, מצונפים בסככה שלהם. כעבור 20 דקות מגיעה המשמרת הבאה להחליף אותם. המחסום עוצר מלכת. כעבור דקות, כשהצטברו תורים לשני הכיוונים, נהג הרכב שהביא המשמרת החדשה מרוקן בתנועת יד את התור לכיוון דרום (“אני, שש שנים הייתי בא-ראם”, הוא מתוודה, “ולמדתי להכיר אותם. הם גם בני אדם, רוצים לחזור הביתה מהעבודה”). המשמרת מתחילה. כלי רכב מסחריים ומוניות עוברים, מדי פעם מורידים גברים ממוניות, בעיקר דרומה, בודקים תעודות, והנוסעים נדרשים להמשיך ברגל, למצוא מונית חדשה. מכוניות פרטיות לא עוברות. אבל לפעמים כן. אין שום דרך להבין למה. מה כתוב להם באישורים שם, מה פתאום משכנע את החייל להעביר אותם. 16:00 רכב פרטי לכיוון ירושלים נעצר ונשלח לעמוד בצד. 10 דקות ניסה הנהג לשכנע את החייל, להסביר לו שהוא רוצה לחזור הביתה. החייל לקח את תעודת הזהות שלו, והודיע שיחזיר לו אותה אחרי שיעשה רוורס ויחזור. כשהתקרבנו אל הבחור, צעק לעברנו אחד החיילים שלא נדבר איתו ולא נעמוד בשטח המחסום. כשהתעקשנו, הוא התקרב אלינו, בצירוף חייל נוסף, דילג מעל גדר הבטון והתנפל: “זה המחסום שלי, ואסור לך לדבר עם מעוכב שלי. המפקד שלי [המג”ד א.] דיבר עם הארגון שלכם, אל תשחקו אותה ראש קטן, אתן יודעות שאסור לכן לעמוד פה”.הוא מעוכב? תהינו. “את לא תגידי לי עכשיו מה זה מעוכב”, המשיך החייל בעצבנות, “וגם אני רוצה את הפרטים שלכן, מה שרציתי לעשות מהתחלה”. למה? שאלנו, והוא ויתר לבסוף. אחרי שגירשו אותנו, החלו החיילים במלאכת גירוש הנהג, שכל כך רוצה הביתה. הם דחפו אותו ובאלימות מרומזת אך לא משתמעת לשתי פנים, אילצו אותו להתיישב ברכב ולנסוע משם. דקות מעטות אחרי, מגיע עוד רכב פרטי, מאותו כיוון. החייל הצועק כמעט מצטדק בפניו: “אסור לנו להעביר אותך. אם אני אעביר אותך, ייתנו לי בראש”. והעביר אותו. כן. העביר אותו. 16:20 הולכי הרגל, שמוקדם יותר זרמו ללא תור, הראו לחייל תעודות זהות והמשיכו, תקועים עכשיו לפני הקרוסלה, ממתינים אחד-אחד לאישור של החייל להתקדם. רכב נוסף, טנדר גדול עליו מועמסים שטיחים, נעצר. הוא נראה מסחרי, אבל מתברר שלא. “לא יעזור לך”, מקדם את פניו החייל, “כמה פעמים עברת מפה?”הטנדר חונה בצד. יש בו נוסעים, ביניהם שני ילדים. גבר יוצא ממנו, ניגש למחסום לברר, והחייל מושיט יד וחוטף לו את תעודת הזהות. עכשיו גם הוא חייב להסתובב ולחזור חזרה כדי לקבל בחזרה את התעודה.הוא מחנה את הרכב ליד המכולת. מוציאים ממנו את השטיחים ושני גברים נותרים להמתין בגשם ליד הסחורה. הרכב עם שאר הנוסעים, ביניהם שני ילדים, נוסע לדרכו. עד שעזבנו את המחסום, השטיחים עדיין המתינו שם.16:33 הבחור עם הרכב הפרטי חוזר. בטלפון הוא מדבר עם המוקד להגנת הפרט, ומבקש שיסבירו לנו בעברית מה קורה איתו. קוראים לו ר., והוא רוצה לחזור הביתה ליריחו. בבוקר יצא, עכשיו לא נותנים לחזור. יש לו אישור, אבל רק למשאית, ולא לרכב פרטי. במוקד ינסו לעזור. בינתיים עובר עוד רכב פרטי. לא ברור מה הסתתר במסמכים שהראה לחייל.16:45 ר. ניגש שוב למחסום, והופך למעוכב. איתו יושב עוד בחור, הולך רגל, שנשלח לסככה. עוד שניים מצטרפים אליהם. 16:57 המעוכבים שוחררו. ר. מנסה עוד פעם אחת. לפני תנועות הגוף ונפנופי הידיים של החיילים, אפשר גם בחושך לראות שאין סיכוי לשינוי גזר הדין. הוא מתייאש והולך. 17:10 אוטובוס של ילדים. חייל עולה, אין ממי לבקש תעודות למעט כמה נשים. הוא מבקש. האוטובוס ממשיך. בצד השני של המחסום נשלחת מכונית פרטית בחזרה דרומה.