עברנו בדומא – מגיעים אלינו דיווחים רבים על כך שהפלסטינים לא מצליחים למסוק באדמותיהם בגלל המאחזים הבלתי חוקיים שהוקמו בשולי הכפר. בדקנו – המאחז הראשון  שהוקם, עומד בלב מטע הזיתים הפלסטיני, באדמה פרטית ! (חודשיים מאוחר יותר הוקם עוד מאחז , במזרח דומא, גם הוא בלב מטע זיתים של הפלסטינים). זהו – אם לא יחול שינוי, או מהפך של ממש, בעלי העצים הללו לא יוכלועוד לעולם ליהנות מהזיתים ששתלו ועמלו על גידולם באדמתם הפרטית.

חומסה כל יום עוברים דרכם מתנחלים , מסתכלים, מצלמים , מעוררים חרדה.

אל חדידיה ביקור אצל משפחת סלאמין, שבשבוע שעבר תקפו אותם בביתם מתנחלים. יותר מ-10 שנים לא ביקרתי בקהילה זו, איש הקשר שלי, האח ריאד, עבר לדרום הר חברון והקשר ניתק. נכנסנו בהיסוס, ואז יצאה לקראתנו האם ונפלה על צווארי בשמחה, אותה אישה שעשתה לנאווה ולי כנאפה אלוהית, בעיד אל אדחה חג הקורבן לפני 10 שנים. מייד התגודדו כולם סביבנו והזמינו אותנו לאוהל האירוח. הם עדיין היו המומים ממתקפת המתנחלים שבוע קודם, שהגיעו לבתים שלהם, גררו את האמא הקשישה מפתח הבית והפילו אותה ארצה, ירו באש חיה על התושבים ולבסוף הגיעו חיילים ועצרו… לא את הפורעים אלא את הפלסטינים שהותקפו. הם נעצרו עד חצי הלילה בבסיס הצבא, ספגו מכות והשפלות ולבסוף שוחררו הרחק מביתם.

המשכנו בכביש המוביל מעין אל חילווה למחסום תיאסיר. בצד הדרך ראינו אדם מבוגר ליד מכוניתו ומכסה המנוע מורם. עצרנו ושאלנו אם אפשר לעזור. מסתבר שהאיש תושב נוף הגליל ובא לטובאס לטיפול שיניים (אחר כך אמרו לנו מקומיים שיש רופא שיניים מעולה בטובאס – לידיעת מי שסובל מכאב שיניים !). המצבר  שלו שבק חיים והוא נתקע באמצע הדרך. התנענו את המכונית בעזרת הכבלים שלי. התעכבנו כדי להסתובב וכשהמשכנו בדרכנו, פגשנו אותו במרחק כקילומטר, שוב תקוע, ושוב הנענו המנוע. הוא התקשר לחבר וביקש ממנו להביא לו מצבר חדש מטובאס, כי ברור שלא יוכל להגיע רחוק עם המצבר הזה, אלא שהחבר תקוע כבר זה כשעה במחסום תיאסיר. אחרי שהתנענו שוב את מכוניתו נסענו אחריו עד למחסום.  במחסום התור הארוך הבהיר לנו למה החבר לא מצליח לחבור אל האיש עם המצבר. היה לא נעים, כי הנהגים פנו אלינו שנדבר עם החיילים כי הם מחכים המון זמן במחסום. ולנו ברור שאין לנו כל יכולת לעזור להם. בהמשך עצרנו בחמאם אל מליח (שכל תושביה מלבד משפחה אחת , עזבו בגלל התעללות המתנחל שמתגורר ליד המחסום) והם סיפרו שהמחסום נפתח רק מ-5 בבוקר עד 6 בבוקר, ואחר כך מ-3 אחר הצהריים עד חמש. כל שאר הזמן הוא סגור ואין מעבר – לא לרופא ולא ללימודים ובטח שלא לקניות או לביקורי קרובים. ובשעות שנפתח, מעבירים אחד או שניים ועוצרים לפרק זמן בלתי מוגדר, כך שגם בשעות שהמחסום פתוח המעבר הוא סיוט.

לאורך הכביש ראינו שחלקם הגדול של תושבי אל מייתה ושל חמאם אל מאליח עזבו את האזור, חלקם לאזור אל עוג’ה וחלק לג’יפתליק. שוב,  אלימות המתנחלים עם הגיבוי המוחלט של הצבא גורמים לטיהור אתני של תושבי האזור הפלסטינים.

לבסוף עצרנו אצל קדרי ואישתו חדיג’ה. לפני חודש וחצי הרס הצבא את ביתם על כל מה שנמצא בו והותיר אותם בשמש הקופחת ללא כל מחסה. בינתיים הם בנו אוהל אחד להם ולילדיהם ובו הם גם מתרחצים ומבשלים. המשפחה הייתה עוד קודם לכן נתונה לאלימות מתנחלים כולל גניבת חלק גדול של הבקר שלהם וחסימה מוחלטת של אזורי המרעה שלהם. כך נגזל מהמשפחה כל מקור פרנסתם, נהרס ביתם – מה נשאר להם באזור הצחיח והלוהט הזה?