רמדאן 2019

התעוררתי בשעה מאוד מוקדמת לפני עלות השחר, לתוך מחשבה שאינה זרה לי: בשביל מה אני הולכת שוב למחסומים? 17 שנים. אני יודעת בדיוק מה אראה שם. גדרות תיל, שערים חשמליים, מתקני פיקוח ואכיפה עם או בלי תאורת אזהרה מצרצרת, חיילים ומאבטחים משועממים ואדישים, דור שלישי לצבא היחיד בעולם שנדרש ממנו להתעלל בקביעות באוכלוסייה אזרחית (פלסטינית) כבושה, נטולת זכויות כלשהן, לא זכויות אדם ולא זכויות אזרח. אם תשאלו אותם הם לא יאמינו שהם מתעללים במישהו. עד כדי כך הצבא דואג לנתק אותם מתובנות וממידע, כדי שיוכלו לבצע את “העבודה” כמו רובוטים. אלגוריתם מצומצם ביותר.
ובכל זאת קמתי ונסעתי ונפגשתי עם נטע בתחנת הדלק של ערערה ומשם נסענו יחד למחסום ברטעה. בשש בבוקר, פעם שעה עסוקה ביותר, מגיעים למחסום יחידים וקבוצות ועוברים מהר במתקן  המעבר החדיש אל הטרמינל. כבר אין צפיפות בתורים ולא פקקים בטרמינל, ולא בגלל שעובדי משרד הביטחון הכפילו את מהירות עבודתם. חלילה לא. משום שלקחו לפלסטינים רבים את אישורי המעבר שלהם, ומשום שרבים נשלחים לעבור לשטחי C או לישראל במחסומים אחרים. ומה עם המיליונים שהושקעו במחסום מרכזי זה?
במחסום פגשנו פלסטיני עם סיפור. קטף זעתר בשדה בגדה, לשימוש פרטי, ולרוע מזלו נתפס בידי פקח שמורות טבע, יהודי. שק עם ענפי זעתר שאחרי הייבוש יישאר מהם קילו אחד של התבלין העממי הנפוץ. מעולם לא שמע שאסור לקטוף זעתר! הוא ואבותיו ואבות אבותיו, שחיים מאות שנים באותו כפר עתיק יומין צפונית לשכם, קוטפים זעתר כל שנה בשלהי האביב כדרך הטבע. העונש: הזעתר הוחרם. מכוניתו הוחרמה. הוא שילם קנס בגובה 3000 שקלים. עליו לעמוד למשפט על הפשע החמור שביצע, עד אז (מי יודע מתי) מכוניתו לא תוחזר לו וכשתוחזר ישלם אלפי שקלים תמורת פדיונה וגם לעורך הדין ששכר. יש לו ילד בן 16, חולה כליות שעובר שלוש פעמים בשבוע דיאליזה בבית חולים בג’נין. עכשיו הוא נאלץ לקחת את הילד במונית (הילד לא הולך על רגליו), 300 ש”ח כל נסיעה. הבאנו לו סכום כסף לעזרה דחופה, שנתרם על ידי חברות וחברים בני ישראל.

מברטעה מיהרנו לנסוע למחסום (חקלאי) עאנין (שנועד בעיקרון להעביר חקלאים אל אדמותיהם שנותקו מהבית על ידי הגדר, רק יומיים בשבוע). הגענו בזמן. גם החיילים הגיעו בזמן אלא שהם התמהמהו ברכב, שמעו מוסיקה וחיכו. עברו 20 דקות משעת הפתיחה עד שהואילו לפתוח. חיילת אמרה שהם מחכים לנציג המת”ק. הוא לא הגיע. כ-30 איש וטרקטור אחד ביקשו לעבור למרחב התפר. 30 בעלי מזל מעטים שהצליחו בכלל להשיג אישורי מעבר. מתוכם כחמישה שישה נשלחו הבוקר הביתה. למה? בגלל שהיו לבושים יפה מדי. למה? כי מי שעובר במחסום עם אישור מעבר “חקלאי” לא אמור ללבוש בגדים נקיים וסבירים לעבודה. הוא בטח הולך לבלות באיזה בית קפה. או להפציץ את תל אביב. התירוץ העלוב הזה כבר נעלם והנה כנראה ולכאורה החיילים שוב חוזרים להשתמש בו. כנראה ולכאורה מן הטעם הביטחוני. נוחי בשלום תל אביב, היום לא יצאו אליך מפגעים ממחסום עאנין. סביב המחסום זרוקים בגדים משומשים,  מאלה שחברותינו מביאות לתושבי הכפר. אנשים האשימו זה את זה בזריקת הבגדים אך ביקשו שלא נפסיק להביא.   

עוד לפני שהסתיים המעבר בעאנין מיהרנו לעוד מחסום חקלאי טייבה רומנֶה, הנמצא על גדר הביטחון למרגלותיה המזרחיים של אום אל פחם.  כ 25 איש עברו וטרקטור. בגלל הרמדאן המאפייה החביבה עלינו באום אל פחם היתה סגורה וחזרנו הביתה בלי הקפה והפיתה זעתר. באסה.