בערך בשש וחצי בבוקר, בדרך בין חריש למחסום ברטעה – המון פועלים, חלקם ממתינים לצידי הדרך למעסיקים או להסעות, חלקם מגיחים מהשדות שבין הכביש לגדר ההפרדה, חלקם צועדים לכיוון חריש. אף פעם לא חזינו בתופעה כזאת. אח”כ יתברר לנו שהמעבר במחסום ברטעה הוא למרחב התפר בלבד ואילו פועלי חריש אשר בישראל) עוברים בכל מיני פרצות בגדר ההפרדה בידיעת הצבא ובהעלמתעין מצידו לטובת בניית העיר. לא צילמנו, כדי לא להביך אותם ואת עצמנו.

חצינו את מחסום ברטעה. משמאלנו, במיתחם בידוק המכוניות, מספר כלי רכב ומאבטח עם כלב. מימיננו, אנשים ונשים משתרכים במעלה השרוול שהתארך לאחרונה מאוד.

6:50 מחסום יעבד-דותן

המחסום אינו מאויש ומכוניות שמגיעות מכיוון ג’נין מנצלות את ההזדמנות, עוקפות אותו בדרך העפר נטולת הבטונדות המזגזגות. נהג בטנדר שמגיע מכיוון יעבד מספר שהוא עובד אצל “הכושי”, בעל קרקעות למרגלות מבוא דותן. פתאום עוצרת לידנו מכונית שהגיעה מכיוון מבוא-דותן, נעמדת באלכסון באמצע הכביש ובה נהגת שכששמעה שאנחנו בסדר, רק צופות במחסום שאלה בזעם אם אנחנו רואות איך זורקים עליה אבנים בדרך. לשמחתנו לא ראינו. ואז צעקה עלינו שהיא ומשפחתה עושים “להם” רק טוב: נכדה מעסיק 300 (!) פלסטינים ואנחנו חטפנו דברי גנאי כדרכם בקודש.

בדרך חזרה למחסום ברטעה, ביקרנו שוב בשדות הטבק ובמתקנים הפוטוגניים לייבוש העלים. הפעם פגשנו פועלים שהעמיסו על עגלה רתומה לטרקטור חבילות טבק אותן הם מעבירים בדרך קצרה ליעבד, גם בהעלמת עין (או בהתחשבות) מצד הצבא. על שקית של 20 סיגריות מקבל החקלאי/יצרן הסיגריות – 4 שקלים. במחסום ברטעה היא נמכרת ב-5 שקלים.

7:40 מחסום-ברטעה

חניון המשאיות מלא וגם עגלות האשפה. מאבטח ניגש להורות לנו לא לצלם. אנחנו משכנעות אותו שאלה רק תמונות אומנותיות, לא רואים שום דבר מחסומאי והוא מתרצה. האשפה לדבריו היא “שלהם”. הוא לא אחראי למזבלה הקטנה שצומחת מעבר לשער. חלוקת הארץ מתרחשת ממש לנגד עינינו. חצינו את מגרש החנייה העמוס. 5 אנשים ביקשו את עזרתנו בהשגת אישורים. זוג שהגיע עם תינוק במינשא ב-8:07 הופיע בקצה השרוול מן העבר השני של המחסום ב-8:30. מישהו שם התלוצץ שעוד 4 מטר (שרוול) “כבר היינו מגיעים לברטעה”. הוא בדק ומצא שאורכו של השרוול 380 מ’ (כולל התוספת החדשה של 150 מ’)  וכולו מתנהל בעלייה שמקשה על “המבוגרים והנשים”, לדבריו. ובאמת, אדם מעט מבוגר שהגיע מתנשף אמר: “מת עד שיבוא לאוטו הבן אדם. כוססאומו ישראל”. כהאי לישנא.

8:45 מחסום טורה שקד

שקיות האשפה הטורקיזיות של הצבא שוב מפוזרות בשטח. חיילים מנומסים משלחים נהג לדרכו במילים חמות: “שיהיה לך יום טוב” וקצין שעובר לידנו בריכבו עוצר להגיד לנו: “תשמרו על עצמכן”. חמודים.

החלטנו להציץ במחסום ברטעה הישן וגילינו שהכביש אליו בלתי עביר עקב עבודות חפירה לצורך התקנת כבל חשמל עבור הצבא, לדברי הדחפוריסט בשטח.

המשכנו לחריש, שמפרנסת פועלים פלסטינים רבים כל כך ואת משפחותיהם. אנחנו מתחילות לחבב את העיר הזאת על הארכיטקטורה הדי נסבלת שלה, השדרות הרחבות, גינות הנוי, הסטווים הארוכים ארוכים משני צידי השדרה הראשית, שמאחוריהם חנויות מוצלות נוסח אבן גבירול התל אביבי, פה ושם מרפסות עם דגלי גאווה ובקניון הלא גרנדיוזי פגשנו אשה שהתגאתה באוכלוסיה הרב גונית בעירה. שאלנו אם נכון שעברו לכאן גם אנשים מאום אל פאחם, “כן”, ענתה “יש לי שכנים ערבים ואפילו לנשים בגילכן יש מה לעשות פה”.