החדשות הגדולות היו השבתת מחסומי מרכז ודרום ירושלים אתמול (1.8.23), אולי בגלל נפילת מערכת המחשב של בדיקות הזיהוי וההיתרים. בתחילה דווח רק על השבתת מחסום בית לחם, מהבוקר עד שעות אחר הצהרים. אך כשהגענו למשמרת סיפרו לנו שגם מחסום הזיתים ומחסום שועאפט נסגרו. אנשים רבים המתינו במשך שעות בחום היוקד, בתקווה שהמחסומים ייפתחו אוטוטו, למרות הכריזה שהפנתה את הפועלים למחסום הל”ה או לקלנדיה. שני המחסומים הללו רחוקים מאוד ודורשים כחצי שעת נסיעה יקרה במונית, ותוסיפו זמן פקקים. התוצאה: סבל גדול לפלסטינים, תורים ארוכים בחום והפסד יום עבודה ויום היתר. למי אכפת. כמאל הנהג הודיע לנו שגם שלושה ימים אחר כך ביום חמישי, 3.8.23 נסגרו שוב המחסומים בכל האזור. הרהור כפירה: האם באמת זו תקלה חוזרת? או איזו תקלה יזומה של סמוטריץ/בן גביר?

6:00  מחסום וולג’ה –   נתניה ושלומית כבר דיווחו על הזזת המחסום הקיים לכיוון וולג’ה, כדי לחסום את כניסת תושבי וולג’ה לגן לאומי מעיין חָנִייָה (עמק רפאים), שבו נהגו התושבים להתכנס לחגיגות עממיות. כבר לפני כמה שנים קטעה חומת ההפרדה את הגישה לאדמות החקלאיות של הכפר (וגם לעיבוד החלקות הפרטיות, למעט 2-3 כניסות בשנה). נסענו כדי לצפות בהכנות ולקחת מיקום מדויק.
ובכן, המחסום הישן עדיין מופעל ורק עבודות עפר נעשות במיקום החדש. אבל השלט מבטיח שייפתח בנובמבר 2023. בזמנו הוגשו עתירות משפטיות נגד העתקת המחסום, והעבודות הופסקו – אבל עכשיו, מי סופר את החלטות בתי המשפט? אגב, שמענו בחדשות שגן לאומי הרי יהודה עין חנייה הוא בין הגנים הלאומיים שיפעילו הפרדה מגדרית לטובת הציבור… 

ראו בצילומים

6:20  מחסום בית לחם  המוני פועלים כבר צועדים ברגל לכיוון ירושלים. מעגל התנועה הענק ביציאה לדרך חברון וגילה – פקוק. למה המעגל גדול כל כך והכביש צר כל כך? הרמזור מהמחסום לכיוון ירושלים ירוק רק 15 שניות, והאדום המאפשר תנועה מכביש המנהרות – פועל 2 דקות ארוכות. כמאל הנהג מספר שיש הרבה רמזורים כאלה עם תעדוף חֶסר.  

במחסום עומדים אנשים עם מבטים אטומים וקשים. המעבר ההומניטרי פתוח. המפקד מסביר כמה קשה עבדו אתמול כדי לטפל בתקלה ולפתוח את המחסום. אחר כך הסתבר לנו שלמחרת המשמרת זה קרה שוב. וגם לפני שבועיים הייתה תקלה של שעתיים בערך בשעות הבוקר. צריך להמשיך לעקוב.

מתחם קבר רחל כבר כתבנו על כיעורו של המתחם: החומות הגבוהות המקיפות; מבנה הבטון הארוך המסתיר את הכיפה הציורית; אולם הנשים הקטן והצפוף לעומת אזור הגברים הגדול; הישיבה וההתנחלות המסופחת אליה. כנראה שההתנחלות מתרחבת: מבנים טרומיים מונחים בצפיפות, זבל ואשפה בכל מקום, אופניים זרוקים, מעגל של חרדים מבוגרים ותלמידי ישיבות להוטים מצטופפים סביב רב זקן, מסתודדים. מודעה לסריקה של אתר לתפילות מיוחדות חינם אין כסף. וילד אחד יושב בחוץ לבד ולא מרוצה. האבא מגיע עם רוגעלך ואומר שהילד מרגיש בבית, אפילו ישנים פה. “למה?” נתניה שואלת והוא עונה בחיוך מתריס, אולי באירוניה (יעני, יודע שכולכם חושבים ככה): “לא צריך לעבוד, מקבלים הכול מהמדינה.”
 אנחנו נחרדות מרוח השטייטל; עצוב לי שאנחנו מרגישות ככה.

אנו נוסעות דרך הכביש האמריקאי הדרומי צפונה, עוברות את ג’בל מוכאבר (נהרסו אתמול כמה בתים), ראס אל עמוד, אבו דיס, א-טור. הכביש משובש וצר מאוד, אבל לא ממש צפוף היום. נוסעות למחסום הזיתים המרוחק מכל שכונה ירושלמית. הבחור בבוטקה של מכירת כרטיסי-שיחות לנייד מספר לנו על הקטסטרופה של אתמול. אנשים חיכו וחיכו, הוא אומר, פתחו פעם אחת בתשע בבוקר לשעה ואח”כ סגרו עד סוף היום. עכשיו אחרי שמונה בבוקר התורים לא גדולים. ניסינו לדבר עם החייל בתא הבדיקה מאחורי זכוכית משוריינת, אבל לְמה ציפינו: הרמקולים מושתקים כרגיל ואין אפשרות לדיאלוג בין בודק לנבדק.  נציגות המת”ק’ שחזרה לפעול פה’ תיפתח רק בתשע. נסענו.