מסאפר יטא: האזור ששנים-עשר ישובים פלסטינים שבו מועדים להריסה. למעלה מאלף בני אדם מועדים לגירוש. איננו כולל אף אחד מהמאחזים הפראיים שהוקמו באיזור.
פינוי תושבי הכפרים במאספר יאטא
מסאפר יאטא
קהילות מועדות לגירוש במסאפר יאטא
 

לאור הידיעות על הגירוש המתקרב, נסענו לפגוש תושבים בקהילות המועדות לגירוש, ולהתעדכן.

א-תוואני:
פגשנו את ג’ומעה רבעי ואת נאסר אדרה. את ג’ומעה אנחנו מכירות כבר קרוב לעשרים שנים, מאז תחילת הדיווחים על ההתעללויות מצד תושבי המאחז חוות-מעון, שעל הגבעה ממש מעל א-תוואני. גיומעה דובר עברית שוטפת, ומוסר דש חם לחגית. מקווה לראותה בהקדם.

בכניסה לטאווני משני צידי הדרך מאחורי הבטונדות עומדים חיילים ומאחוריהם דגל ישראל. בשובנו לא  היו שם  לא  הם ולא הדגל.

ג’ומעה מראה לנו סירטונים עם אנשים לא מזוהים שמסתובבים בשטחים שבין א-תוואני לבין חוות מעון, ששייכים לחאפז אל-הורייני (שבעקבות תקיפתו על ידי מתנחל מחוות מעון לפני מספר חודשים, דווקא חאפז נעצר ולא המתנחל התוקף). תושבי א-תוואני מנסים לגדר את חלקותיהם כדי שהמתנחלים לא יוכלו להכנס. אבל אז המתנחלים בסיוע הצבא הורסים את הגדרות האלה. סוג של מלחמת התשה.

סיפורי ג’ומעה על מעצרי התושבים:
לפני כמה ימים נעצר קרוב משפחתו ליד הגדר בין שטחי הגדה המערבית לישראל, בצד הפלסטיני. אבל הוא נעצר כשוהה בילתי חוקי, ונלקח כנראה לבית מעצר בגוש עציון. הוא נקשר במשך שלושה ימים לכסא, כשהוא מכוסה עיניים, ללא אוכל ומים וללא שינה. לא חקרו או דיברו איתו.  אחרי שלושה ימים הוא  שוחרר סתם כך, ללא חקירה או הסבר כלשהו. תושבי הכפר חיפשו את האיש – לא הבינו לאן נעלם, אבל שלטונות הצבא אמרו שהאיש איננו אצלם.

סיפור נוסף: לפני ארבעה חודשים עצרו את בנו ליומיים. גם אותו קשרו זרוק על הרצפה, ללא אוכל ושתיה. כשבנו שוחרר, הוא, ג’ומעה, קיבל טלפון ממישהו שהיזדהה כאיתמר בן-גביר. ג’ומעה לא ענה לשיחה. אחרי בירור הסתבר שעוד לפני הקמת הממשלה, כל משפחות העצורים קיבלו טלפון  מזוהה כבן-גביר. אחד התושבים ענה לטלפון ובן-גביר (או מי שהיה בצד השני, אדם או בוט) הודיע שבקרוב בנו ישתחרר.
ג’ומעה אומר שבאופן כללי יש החמרה בהתנהגות החיילים כלפי התושבים. הם חושדים בשיתוף הפעולה בין בן-גביר לצבא.

הם חיים בפחד מתמיד. כשהילדים הולכים לבדם, אין בטחון לאן יגיעו, איך יחזרו, ומה יקרה להם בדרך. פעם היתה הרגשה שיש חוק, אמנם חוק אחד ליהודים ואחד לתושבים הפלסטינים, אבל לפחות יש חוק. עכשיו אין חוק בכלל! המתנחלים מרשים לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם. 

ג’ומעה אומר שהוא עייף ומותש פיזית מהמלחמה היום יומית עם השכנים מחוות מעון, לאורך כלכך הרבה שנים. ממש הרגשה של חיים באזור מלחמה.

ח’לת א-דבע ושעב אל-בֻּטם:
שני הכפרים הללו נכללים באזור שהוכרז כשטח אש, ומועדים להריסה. נסענו עם נאסר אדרה לח’לת א-דבע. נאסר מספר שבינתיים התושבים לא קיבלו צווי הריסה כתובים, רק הודעות  בעל פה. פגשנו גם את נסר נוואג’עה מסוסיא (תחקירן בצלם), ואת באסל אדרה (הבן של נאסר אדרה, שכותב בשיחה מקומית). הם חזרו מאזור מצפה יאיר, וסיפרו ששוב עלו עדרי המתנחלים על שדות הפלסטינים, אכלו את הנבטים שהתחילו לצמוח, ורמסו הכל.

נאסר נוואג’עה מספר שמתנהל שיח בין המת”קים, בנסיון לשכנע את הפלסטינים להתפנות בהסכמה ולא להתנגד. תאריך ההריסות נקבע לספטמבר, אך עדיין לא התקבלו צווי הריסה.

מרחוק על הגבעות, באזור שעב אל-בטם ראינו כלי רכב נוסעים. מארחינו מזהים אותם כרכבי המת”ק, ומשערים שהם מחלקים צווי הריסה. הם מספרים שלאחרונה חיילים נכנסים בלילות לבתים (מערות, אוהלים, פחונים), מצלמים את תעודות הזהות במטרה לוודא מי הם הדיירים הקבועים. כמובן, שזה מעיר ומפחיד את כולם.