נכנסנו דרך כביש 5. בבית שלפני מרדה היה עדיין דגל משיח, מתנוסס בגאון, ולצידו דגל ישראל עלוב שהרוח גלגלה סביב המוט שלו. גם הפעם ספק אם היו שם חיילים. כמו בשבוע שעבר הכביש למרדה היה פתוח; הכביש לזיתא ג’מעין סגור כבר שנים.

השלט נגד אוסלו קצת לפני צומת תפוח עדיין במקומו: “התיישבות בשטחי A ו-B מבטלים את אוסלו ברגליים”. גם השבוע על התחנות בצומת תפוח מונפים דגלי המקדש.

כשהגענו לצומת זעתרה (מייד אחרי צומת תפוח) החלטנו להיכנס לכפר יתמא. נכנסנו בנסיעה איטית במחשבה שננסה למצוא איזה חנות פתוחה ולשאול שם מה קורה. די מהר עצר רכב שעקף אותנו ונוסעיו שאלו אם אנחנו צריכות עזרה ואם טעינו בדרך. פתחיה הסבירה מי אנחנו ולמה הגענו. הם הציעו שניסע למועצה המקומית, התקשרו לוודא שיש שם מישהו שיכול לקבל אותנו ואז הורו לנו לנסוע אחריהם והובילו אותנו עד למועצה. במועצה המקומית התקבלנו בלבביות ע”י הגזבר, סעיד צנובר, ועובד נוסף. ראש המועצה, אחמד צנובר, לא היה במקום.

שמענו מהם שיתמא, כמו כפרים פלסטיניים רבים בשטחים הכבושים, סובל מהתנכלויות מתמשכות של מתנחלים מרחלים, אביתר ותפוח. הם יורדים לכפר בשעות הלילה, כורתים עצי זית ופוגעים במטעים. אל המטעים הקרובים לאביתר התושבים כמעט לא מצליחים להגיע, מחשש שמתנחלים חמושים יפגעו בהם. בדרך זו הם איבדו דה פקטו רבים מהשטחים החקלאיים של הכפר.

בעיה נוספת היא הפקעה צפויה של אדמות השייכות ליתמא, יאסוף ולובאן א־שרקייה. מדובר באזור ואדי א־שאער, סמוך לבתי הבדואים בפאתי כפר לובאן א-שרקיה (אצלם ביקרנו לפני שבועיים-שלושה), לצורך הקמת קווי ביוב להתנחלויות. הראו לנו צו חתום בידי “קמ”ט מים” מהמינהל האזרחי.

חלק מאדמות יתמא נמצא בשטח C. כתוצאה מכך התושבים אינם מורשים לעבד את אדמותיהם או לבנות בהן. מחלון המועצה ראינו בית שכבר נהרס, ובתים שנמצאים בשלבי בנייה והוצא להם צו הפסקת עבודה.

במהלך השבת (6.6.26) התפרסמו תמונות קשות וידיעות מחווארה ועינאבוס שם מתנחבלים תקפו פלסטינים וגנבו כבשים. החלטנו לנסוע לעינאבוס ולנסות לשמוע על אירועי השבת.

לעינאבוס נכנסים דרך חווארה. נסענו בכביש הראשי של חווארה ופנינו לכיוון עינאבוס. גם כאן נכנסנו בנסיעה איטית ועצרנו ליד חנויות. מייד ניגשו לרכב תושבים שחשבו שטעינו בדרך והציעו עזרה. כשהסברנו מי אנחנו אמרו שנמצא בחנות אחד מבני המשפחה שהותקפה. הם הורו לנו לחנות ליד החנות והבחור לקח אותנו במכוניתו לבית המשפחה. הוכנסנו לסלון הבית והתקבלנו בלבביות בידי נשות המשפחה, מבוגרות וצעירות וגם כמה ילדות וילדים. מייד כובדנו בקפה ושתיה קלה והנשים סיפרו על אירועי השבת, וגם שלחו לנו תמונות וסרטונים שצולמו באותו יום.

על פי עדות המשפחה, עשרות מתנחלים מיצהר הגיעו לבית במהלך השבת. חלקם היו חמושים, חלקם רעולי פנים, וברשותם אלות. הם שברו את דלתות הברזל של חצר הבית, תקפו אישה בשנות השמונים לחייה, והיא סובלת מכאבים עזים בכתף. הם תקפו גם את בעלה הקשיש, את נכדתה בת השמונה (שידה נשברה) ואת שני הבנים הגדולים, שנזקקו לטיפול רפואי. אחד מהם הותקף במקל שבקצהו מסמרים ונפצע בידו.

לאחר מכן הם נכנסו לדיר הכבשים, צבעו בספריי כשלושים כבשים וגנבו אותן. לפי דברי המשפחה, מטרת הצביעה הייתה לאפשר למתנחלים לטעון בהמשך, בפני המשטרה או המת”ק, שאלה כבשים שלהם והפלסטינים הם שגנבו מהם את הכבשים, והם רק באו להשיב אותן. בנוסף הם גנבו שקי אוכל של הכבשים, ירו למוות בכבשה אחת וגנבו את הג’יפ של אחד הבנים.

צעירים מהכפר רדפו אחרי המתנחלים והצליחו להחזיר חלק מהכבשים. בהמשך הגיעו חיילים ומנעו מהצעירים להמשיך לרדוף אחרי המתנחלים. הילדים הקטנים של המשפחה עדיין מבוהלים מאוד.  יצאנו איתם לחצר וצילמנו.

נפרדנו מהמשפחה והוחזרנו אל מכוניתנו. שם, מהכביש הראשי של עינאבוס, הראו לנו גבעה מדרום לעינאבוס שעליה הוקם מאחז נוסף. התושבים לא יודעים שמו, אך ממנו יורדים כמעט מדי יום מתנחלים ותוקפים אותם. בראש הגבעה ניתן להבחין בדגל, אך לא ברור ממרחק זה האם זהו דגל ישראל או דגל המקדש.

משם חזרנו לחווארה והמשכנו לכיוון המחסומים בדרכים המובילות אל שכם מעווארתא ובית פוריכ. בשניהם לא היו חיילים במחסומים למטה והתנועה זרמה. בדרך חזרה לכיוון בורין עצרנו הפעם ליד שלט המשבח את מתנחלי שאנור וצילמנו.

נכנסו לבורין ונסענו לבקר את חברתנו דוחא. היא מספרת שבבורין המצב קשה גם כן. מתנחלים, לעיתים בליווי חיילים, מסתובבים בין הבתים מדי יום ובכל שעה, ותוקפים כל מי שנקרה בדרכם.