הגענו  בשעה 9:30 לצידו הפלסטיני של המת”ק הישראלי בטול כרם המצוי בשער אפרים -ארתאח בשטח C 

המראה שנראה לעינינו מדכדך  – מגרש חניה עם רכבים פלסטיניים בהם הגיעו חלק מהפלסטינים,  רחבה של חול ובטון עם מספר דוכני פרות וקפה  פתוחים כשרוב הדוכנים האחרים  סגורים    בשוק  מאולתר מכוסה בגג מבד, וקדימה מבנה בן 3 קשתות  שאחריו  משתרעים שורה של סורגי ברזל וביניהם תור  ארוך וצפוף של תושבים פלסטינים שבסופו קרוסלה המווסתת את הכניסה לאולם הישיבה במת”ק הישראלי שם הם ממתינים לתורם לאשנבי החיילים.

מאז הופסק התיאום הביטחוני והאזרחי עם ישראל נאלצים הפלסטינים כל אחד אישית  להגיע למת”ק הישראלי כדי לחדש התרים מכל הסוגים – היתרי מעבר למרחב התפר, היתרי עבודה ומסחר, חידוש כרטיסים מגנטיים וכו וכו . 

לפני כניסתנו לאזור התור, בשטח השוק המאולתר  פגשנו אדם בגיל למעלה מ-55 שהיה לו התר בתוקף למסחר בישראל, אך כניסתו סורבה  בבוקר בטענה שבני 55 ומעלה מנועים להיכנס לישראל  בגלל הקורונה. רוני התקשרה לחנה מקו לעובד ונענתה שאכן זאת ההוראה כרגע לגבי כניסת פלסטינים מעל גיל 55. נתנו לו  בכל אופן את הטלפון של המוקד להגנת הפרט לבדוק האם ניתן למצוא פתרון . 

ניגשו אלינו גם אחרים שטענו שהם מנועים כבר 12 שנה מלעבוד בישראל. נתנו להם את המספר של סילביה. רבים גם התלוננו שאנחנו רק מדברות ולא עושות כלום .

 משם נגשנו לאזור התורים – בוקה ומבולקה. תור של כ-150 איש, צפוף, אנשים עולים אחד על השני ומפעם לפעם בתדירות של 10-15 דקות נפתחת הקרוסלה שבהתחלה ומוכנסים כ3-5 אנשים לאזור האולם של המת”ק המרוחק מהקרוסלות  מרחק של כ-50  מטר. 

האנשים בתור היו נסערים. סיפרו שהם מגיעים כבר בשעה חמש או שש בבוקר ומחכים כ-3 שעות להכנסתם לאולם המת”ק שם הם מחכים שוב לתור לחיילים . רק קרוסלה אחת פתוחה למעבר שלהם. אחד האנשים סיפר שהוא כבר במשך חודש בא מדי יום כדי לחדש את היתר העבודה שלו אך אף פעם  אינו מצליח להגיע לאשנב החיילים ולעתים בשעה כלשהי גם מכריזים שבאותו יום כבר לא מקבלים אנשים .כולם ממורמרים .

ב10:15  נשמע קול כרוז בערבית מהמת”ק הישראלי  שדרש  מהאנשים לא לצבוא על הקרוסלה ולזוז אחורה. האנשים נעו מעט אחורה וקולות המרמור התגברו.

בצד הייתה  קרוסלה נוספת דרכה יצאו הפלסטינים  שהצליחו לסדר עניניהם – בודדים יצאו  לעומת התור הגדול שצבא על קרוסלת הכניסה. חלקם הצליחו להשיג את ההיתר שביקשו, חלקם מסרו ניירות ונתבקשו לחזור אחרי ימים לקבלת תשובה, וחלקם לא זכו  וחזרו בידיים ריקות .

בתור הזה היו פלסטינים שניסו את מזלם להיכנס במהופך לתנועת הקרוסלה, אך לא הצליחו והצטרפו בייאוש לתור הארוך בתקווה שיותרו  להיכנס היום. לא הצלחנו לאסוף פרטים מדויקים מאנשים על בקשותיהם כי הם היו מאוד נסערים וממורמרים 

המת”ק הישראלי למרות אחריותו למתן היתרים לא שיפר את המעברים ולא הכפיל את מספר  תורי הכניסה  וכנראה האשנבים בפנים למרות השביתה הפלסטינית .

למרות שהצבא הישראלי בהיותו הכובש הוא הריבון  האחראי לדאוג עפ”י האמנות הבינלאומיות לרווחה מסוימת של התושבים שתחת ריבונותו היה  לא עושה שום דבר כדי לפעול על פי תפקידו ולהקל במעט על התושבים. ישראל כנראה לא רואה בכך את תפקידה לספק את צרכי הפלסטינים.  מאז שהרשות הפלסטינית שוויסתה את הפועלים הפלסטינים בדרך אל האדונים הישראלים, החליטה להפסיק את התיווך או  אם תרצו שיתוף הפעולה (באיזה קונוטציה שתבחרו), ודורשת מישראל למלא את חלקה בהסכמי אוסלו (שגם הם היו כושלים לחלוטין)  .

כך נקלעו התושבים הפלסטינים בין הפטיש לסדן – אפילו מעט הלכאורה “עצמאות” כבר אינה קיימת אפילו למראית עין .

10:45 נסענו לפרעון. פגשנו את סמיר.  הוא הוביל אותנו לשער החקלאי והראה שהפרצות נשארו בגדר לצד השער, אך ליד כל אחת מהן מוצבים זוג או יותר חיילים המונעים מעבר פלסטינים  דרך הפרצות למרחב התפר ומשם לישראל – כך  חיילי הצבא הישראלי הפכו לגדר חייה לא מטפורית  החוצצת בין השטחים הכבושים למרחב התפר.

 סמיר סיפר שכנראה באותו יום חידשו את המעבר לבעלי היתרים דרך מעבר אירתאח- אפרים, אך כאמור הוכנסו בעלי היתרים רק עד גיל 55 . כל האחרים סורבו .

תוספת: במעבר דרך העיר  טול כרם נתקלנו במכאם ששמו מכאם בנות יעקוב(مقام بنات يعقوب), מבנה עם 2 כיפות ומסביבו גן שהוסב לפארק עם משטחי אבן , עצים לצל ושיחי נוי  , ספסלים וברכת נוי קטנה  ומקום לערוך בו פיקניקים. עיריית טול כרם שיפצה את המקום לרווחת התושבים  – לדברי השומר שהיה שם, האנשים אינם מתייחסים  כלל למקאם הנ”ל  כמקום קדוש ולא באים להתפלל או להשתטח שם על קברים,  אלא מגיעים בשעות אחה”צ משפחות על ילדיהן  כדי להנות מרוח ערבית בחוץ במקום ציבורי. בלב הפארק מצוי עוד בנין  שהיה שייך לתושב זקן של טול כרם שנפטר לפני שנתיים  שהיה הקדר האחרון אך לא שמרו את הכלים שייצר ולא יצרו תערוכה כלשהי מהם.