שוב נתקלנו באותה בעיה בנוגע לקביעת תורים לקבלת כרטיסים מגנטיים. כמה אנשים סיפרו לנו שהם לא הצליחו לקבוע תורים דרך מערכת התיאום. חלק מהנוכחים פגשנו כבר בביקורנו הקודם במת”ק, שהתבקשו שוב ושוב לחזור ביום שני או רביעי להסדרת תור.

במקום המתינו כ-15 איש. שלומית ניסתה לשכנע את החייל באשנב השירות לאפשר להם להיכנס. תחילה נשארתי ברכב משום שעדיין הרגשתי חלשה מאוד לאחר שחליתי בקורונה. אולם, כאשר שלומית העירה בבדיחות הדעת שכנראה יעצרו אותה, הצטרפתי אליה לאולם.

המצב לא היה חמור במיוחד, אך בתוך חמש דקות הגיעו שלושה חיילים חמושים והודיעו לנו מיד כי אסור לנו לשהות במקום. כפי שעשינו פעמים רבות במהלך 25 השנים האחרונות, הסברנו שאנו מבקרות באופן קבוע במת”ק וכי הנוכחות שלנו שם אינה אסורה.

החיילים ביקשו מאתנו לצאת החוצה כדי שיוכלו לתחקר אותנו. לזכותם ייאמר שהם הוציאו החוצה כיסאות כדי שנשב עליהם. האינטראקציה עשתה עלי רושם של גישת “השוטר הטוב והשוטר הרע”. הקצין היה מנומס ואדיב. חייל אחד נותר שקט רוב הזמן אך שידר גישה עוינת, בעוד השלישי עמד בצד לאורך רוב השיחה.

כאשר הסברנו שפלסטינים משלמים לעתים קרובות כ-170 ש”ח עבור סיוע בתהליך הנפקת הכרטיס המגנטי וסכום נוסף של 100 עד 200 ש”ח רק כדי להבטיח שיקבלו תור, החיילים נראו מופתעים באמת. אנו מאמינות שהם לא היו מודעים למנהג הזה. כמנהגי, הקלטתי את השיחה.

הקצין יצר קשר מיד עם הממונים עליו, לאחר שהתנגד להקלטה, וניסה לשכנע אותנו שהדבר אסור. ככל הנראה נאמר לו שאין בסיס משפטי לטענה כזו, והנושא לא עלה שוב. החיילים גם טענו שאנו נמצאות בשטח צבאי סגור, אך כאשר ביקשנו לראות את הצו הצבאי הרלוונטי, הם כמובן לא יכלו לספק אותו. כמו כן נאמר לנו שהמשטרה הוזמנה, על אף שאף משטרה לא הגיעה מעולם.

שני פלסטינים הסבירו לחיילים כיצד הם נכשלו שוב ושוב בתיאום תורים דרך מערכת הצבא. החיילים התעלמו מתלונות אלו. במקביל, שלומית אספה את מספרי הטלפון של שניים מהאנשים שהמתינו. מאוחר יותר הם סיפרו לה שהם נשארו עד השעה 16:30 ואז נשלחו לדרכם מבלי לקבל סיוע.

במהלך הזמן שנוכחנו במקום, מעטים מאוד עברו דרך משרדי הכרטיסים המגנטיים, ולא ראינו אף אחד מאלה שהמתינו מורשה להיכנס פנימה. גבר אחד שיצא מהמשרדים טען בהמשך שרק פלסטיני אחד המתין שם. אף שהשיחה הסתיימה בסופו של דבר בטון ידידותי למדי, נראה שהאירוע מעיד על האווירה הנוכחית. כמעט מיד נאמר לנו שאסור לנו לשהות באזור, שאסור לנו להקליט, ושהמשטרה הוזמנה. אף אחת מטענות אלו לא התממשה בסופו של דבר.

אני לא יכולה לומר שהייתה אווירה של איום מפורש. החיילים נותרו מנומסים לאורך כל הדרך, במיוחד הקצין. אף על פי כן, נשארת השאלה האם פעולות אלו נועדו לרפות את ידינו מנוכחות במקום, להפחיד אותנו, או פשוט לשמור אותנו “במקום שלנו”.

מה שנשאר מטריד ביותר הוא היחס אל הפלסטינים הממתינים לשירות. רבים מהם כבר ערכו ביקורים קודמים ועדיין לא היו מסוגלים להסדיר לעצמם תור. למרות הטון האדיב שאימצו החיילים, היו מעט ראיות למאמץ רציני כלשהו לסייע לממתינים. נותר הרושם שהמערכת ממשיכה לשחק בחייהם ובפרנסתם של פלסטינים באופן המזכיר משחקי חתול ועכבר.