דבר לא משתנה, רק כיבוש הפלסטינים שנעשה כבד עוד יותר.

הביוב זורם לו בחדווה. שירותי הנשים נעולים כתמיד.

חייל מלווה חשמלאי ונוהג באדיבות רבה כלפי הקשיש שממתין להיכנס למשרדי המת”ק. הוא טילפן לחיילים בפנים וביקש שיפתחו לו את הקרוסלה. זה מראה שאפשר, אם חייל נוהג כבן אדם.

אנשים אחדים הגיעו עם מסמכים המוכיחים את בעלותם על שטחי קרקע, אך יש בלבול גמור עם המידע הזמין. הראשונים שבו להודיע לאחרים שמשרד הקרקעות סגור. לאיש אחר נאמר שעליו להגיע למת”ק בית אל. לאחרים נאמר שעליהם לגשת לעוזי האחראי, כנראה על המחלקה בחברון.
לחלק הודיעו שעוזי יהיה שם ביום חמישי זה. לאחרים – ביום חמישי הבא. ואחרים ידעו שהוא יהיה שם רק בעוד חודש, כי בונים משרד חדש והמשרד בעציון סגור כעת. אבל אין בעיה לומר לפלסטינים לגשת כעת לחברון.

מעניין כמה מכל ה”מידע” הזה, כפי שראינו במקומות אחרים, נולד בגלל שלחיילים אין מושג מההוראות. למשל, בקונטיינר, כשמפקדת חשבה שאנחנו נמצאים בשטח A… או שזה קורה מהמוטיבציה למרר את החיים לפלסטינים עד כמה שרק אפשר.

איש אחד התלונן שלא די שיש בידיהם מסמכים. עליהם להוכיח גם באמצעות עדים שהקרקע שייכת להם. שהם היורשים החוקיים. עליהם להשיג אישור של כ-250  בני משפחה לנכונות הדבר. וכמובן שגם זה לא מספיק. עליהם להוכיח שהקרקע אכן הייתה שייכת לסבא שלהם.

איש אחד נאלץ להביא אישור טאבו מירדן!

איש אחר בנה בית לבנו בסעיר וכעת הבית בסכנת הריסה. יש לו מסמכים שונים המוכיחים שהקרקע שלו, אבל המסמכים היו בערבית וגם כמה מהמינהל האזרחי. אשתו נפטרה מסרטן, הוא עצמו חולה סרטן ואומר שהוא עני מכדי להגיע לבית אל. מסרנו לו את הפרטים של קמר, עו”ד של רבנים לזכויות אדם.

חיילת התלוותה לחשמלאי והיתה אדיבה, אמרה לנו שהוא לומדת בניין.

שלומית אומרת שהכיבוש עושה חיים. אבל לפחות שני החיילים שפגשנו היו ידידותיים ועזרו.