נבי אליאס 10:00 ברינדה והבנות המתינו מחוץ לכיתת הלימוד לבואן של תלמידות נוספות. הרכזות הצטרפו, שיחת חולין קצרה והחלפת חוויות באווירה שמחה ומבודחת אחרי שלא נפגשנו במשך למעלה מחודש. ברינדה החלה ללמד את קבוצת הילדות ואנחנו ישבנו לשיחה עם הרכזות בעניין ארגון יום כיף בישראל, רחל העבירה להן דף הסבר וענתה על שאלותיהן. ההיענות בנבי-אליאס גבוהה וההתלהבות רבה. 

הצטרפתי לקבוצת הבנים ביחד עם סמאח שסייעה לי. בשיעור השתתפו כ- 15 ילדים, בגילאים 10-15, מתוכם שתי בנות. כולם הגיעו עם חוברות למידה. בתחילה ביקשתי מכל תלמיד להציג את עצמו ולומר בן כמה הוא. הילדים שאלו אחד את השני, תרגלנו אוצר מילים לפי נושאים: בני המשפחה וצבעים ובהמשך לימדתי אותם את נושא הרגשות. כשהגענו למילה afraidשאלתי אם הם מפחדים לרכוב על אופניים? התשובה היתה שלילית. מפחדים לקפוץ ממקום גבוה? התשובה; כן ולא. ואז אחד הילדים קם ואמר שהוא אפילו לא מפחד מהג'ייש/ צבא! מיד כשהוזכרה המילה ג'ייש יתר הילדים נדלקו וספרו בשילוב הדגמות כיצד החיילים רודפים אחריהם והם חומקים מהם בזריזות, שהחיילים לפעמים מצליחים לתפוס אותם ומרביצים להם, כיצד החיילים אוחזים בנשק, על המתנחלים שבאים לכפר ונכנסים למסגד, וכמה הם רוצים שהחיילים והמתנחלים יסתלקו מפלסטין. הילדים סיפרו שאביה של אחת משתי הבנות, בת 13, כלוא בישראל במשך 11 שנים וצפוי להשתחרר בעוד 5 חודשים. בהמשך שאלתי אם הם אוהבים את אבו מאזן והם אמרו שכן, אבל ניכר שאת אבו עמאר הם אוהבים הרבה יותר. אמרתי להם שאני מאחלת להם שיזכו להיות חופשיים בפלסטין, הם בתגובה הציעו שאבוא לגור אתם בנבי אליאס.

השיעור התנהל באווירה כיפית, הילדים ענו על השאלות בהתלהבות וגילו עניין רב לכל אורכו. הם היום סקרנים והרגישו חופשיים לשאול אותי שאלות; בת כמה אני, אם אני דתייה ואם אני מתפללת, אם אצטרף אליהם ליום הכיף וכו'. היה תענוג להיות במחציתם וללמד אותם.

בשעה 11:45 – נפרדנו בחיבוקים ונשיקות ויצאנו לדרך חזרה.